קריסטי שבה הביתה

שלום, קוראים לי קריסטי. שם מדהים, אני יודעת. מכיון שאומצתי ע"י משפחה מרוסיה, המראה האצילי שלי הזכיר להם את המלכה קריסטינה משוודיה מהמאה ה-17.  נו, לא צריך לדקדק בקטנות, שוודיה מדינה הסמוכה לרוסיה. נולדתי לפני 19 שנה, רחוק מספיק מהיום. לאחר שהסברתי את שמי שנשמע נהדר, רציתי לציין דבר נוסף חשוב…שאני כלבה, פינצ'רית מבטן ומלידה, גזעית יפיפייה. ז.א הייתי יפיפייה, ישנם כאלה, שחושבים שגם היום נותרו בי פיסות יופי אצילי. בכל מקרה מתייחסים אלי כאל צעירה למרות גילי המופלג. איך אני יודעת? בכל פעם שמסתכלים עלי ממלמלים כלפי במין הברות מוזרות חסרות פשר. עייפתי מלתקן אותם ואני מניחה להם, שיהיו מבסוטים. עשר דורות מאחורי בארץ ישראל, אולי הורי היו צאצאי הכלבים שגורשו מחברון. בכל מקרה תחושת הגאווה ניבטת מעיני, מהליכתי והתנהגותי. כבר הזכרתי את זה שאומצתי על ידי  משפחה נחמדה שבאה מרוסיה. רוסיה גדולה, ברור. אז משפחה זו הגיעה מהרי אורל בצפון מערב רוסיה. גדול, נכון? האמא שייכת לשבט מיוחד שנקרא…רגע אני אגיד…קומיפריאקים. מסובך אבל אמרתי. שמעתי זאת עשרות פעמים וכל פעם מחדש אני המומה מנדידת העמים וזאת בבית אחד בישראל, מי יודע כמה עמים אחרים נדדו והגיעו לכאן. חיי מתנהלים על מי מנוחות, אימי לעומת זאת חסרת מנוחה. כל הזמן עושה משהו. כל הזמן זזה. ואני, אחריה לכל מקום. אפילו במלחמה הלכנו לעבוד בבית הספר, היא ראשונה ואני אחריה. לא פחדנו משום טילים. אישה כפרית משבט הקומיפריאקים שלא מפחדת מזאבים רעבים בחורף המושלג של צפון רוסיה, קטן עליה טילים מדרום לבנון. עברתי בתים, עברתי בתי ספר (האמא שלי עובדת בבית ספר), עברתי מלחמות ואני גרה בקומה רביעית ובכל יום אני יורדת בכבדות, אבל יורדת ארבע קומות כדי להשקות את הדשא ואחר כך עולה ארבע קומות לדירה. וזאת עוד עם רגל תפוסה. נו, סוחבת רגל, כמוכם אם הייתם בני מאה. אמא ואבא מתכננים נסיעה בימים החמים האלה. בכל שנה הם נוסעים והכל בסדר. השנה החליטו להעבירני בזמן הנופש שלהם לצימר באלוני אבא, אצל חברה שלה. אישה נחמדה אבל יש לה כלבה צעירה, שאני לא כל כך סובלת. .כשהיא רואה אותי מגיעה לביתה, היא מיד נגשת לצלחת שלה, כאילו שזה מעניין אותי בכלל. ואחר כך יושבת לה בחצר שלה ונובחת נביחות רהב לכל עבר. פעם הבטתי לראות על מי היא נובחת בכלל, תאמינו לי, על העצים והאבנים, סתם אחת. לא יודעת מהיכן הגיעה, לא משנה. בכל מקרה, היא מתנהגת ביהירות ועושה כל שביכולתה להדגיש את נעוריה הנצחיים. 'חמודה, מה שאת עושה היום אני עשיתי ויותר כשהייתי קצת יותר צעירה'- כך אני תמיד אומרת לה, אבל היא מתעלמת וממשיכה להציק לי. אמא הביאה את המצע עליו אני ישנה בבית, את צלחת האוכל ונייר עיתון כדי שאעשה את צרכיי. נו, באמת , מה חשבה לעצמה? אל מול עיניהם של כל בני המשפחה והחיות אני אעמוד ואטיל את מימיי?  לא כל כך הבנתי שאשאר לזמן רב כל כך וחיכיתי עד שיתחיל להחשיך.לעת ערב חשבתי שיבואו לקחת אותי, בינתיים החלטתי לצאת בתואנה שאני צריכה להתפנות. החברה של אימה שלי אכלה את הבלוף והניחה לי לצאת. בחוץ צפתה לי הפתעה. על הפתחים האפשריים הונחו כסאות, קרשים ועציץ שדי חסמו לי את הדרך. אבל במרווח הקטן שנותר, הצלחתי להעביר את גופי הצנום (נשאר לי משהו מהיופי שלי) ועליתי בקצב אחיד ומתמיד לעבר הכביש. משם צעדתי בלי להפסיק לעבר הישוב. לאחר כעשר דקות הגעתי למקום הגבוה של הכביש ומשם ירדתי לצד השני. אני לא יודעת מה חשבה החברה של אימי בכל מקרה שמעתי קולות רחוקים הקוראים בשמי. אסור, אסור לי להתעכב עלי להמשיך בדרכי. אני לא יודעת את הדרך, ראייתי כבר ממזמן לא מה שהייתה, כנ"ל שמיעתי. אבל רוחי, כשל כלבה בת-כלבה צעירה ונחושה. טוב, תמיד אומרים את זה עלי חרף שיער פני המלבין. המשכתי בדרכי. מאחורי מרחק נביחה צעדו שתי נשים. הן חלפו על פני במהירות והביטו לאחור כדי לבדוק אם הן רואות טוב. "כן, כן, אתן רואות טוב, אתן יכולות להמשיך הלאה" שלחתי אליהן את מבטי. הן מלמלו משהו, לא שמעתי. ירדתי במורד הרחוב הגעתי למעבר חצייה, רציתי להביט לצדדים, מה הטעם? במילא אני לא רואה כלום. חציתי באותו הקצב ועברתי למדרכה הבאה. לא ידעתי אם כדאי לי לחתוך חזק ימינה או להמשיך ולרדת. המשכתי לרדת. הרגשתי שהצמא מציק לי , במיוחד שלא בדיוק אכלתי כל היום מלבד כמה חתיכות לחם טבולות בביצה שפינקה אותי חברתה של אימי וכמה חתיכות של האוכל היבש לי מעורבב עם פיסות טונה…דווקא היה טעים. נו, מה זה משנה עתה. אני צריכה לשתות. בכל מקום בו עברתי עמדו חיות הבתים והביטו בי. הן הרגישו, שאני משהו מיוחד ולא נבחו. חתולות סנוביות ישבו על עמודי הכניסה של הבתים כמו ספיקנקסים והביטו במבט יהיר כלפי מטה בעוברי לידן. אף אחד לא הגיב. אף אחד לא הזמין אותי ללגימת מים. פתאום קפצה עלי כלבה ענקית שחורה בשימחה וקראה לי לבוא להתארח. אמרתי לה שאין לי זמן, אני חייבת להגיע הביתה. "והיכן ביתך?" שאלה. "אהה….הבית שלי ברחוב האיריס בטבעון". "מה זה?" שאלה בבורות של צעירה. "מה זה משנה, אבוא לנוח קצת אצלך ואחר אמשיך". אמרתי לה וירדתי אל מקום רבצה. דווקא נחמד היה שם. החלטתי להעביר את הלילה בחברתה. היא מאד שמחה וכיבדה אותי גם במנת האוכל שבכליה. "תאכלי, תנוחי, תשתי, מה יש לך להתרוצץ עתה בלילה. מחר תקומי עם כוחות ותמשיכי". כך עשיתי. בעלי הבית הגיעו הביתה וראו אותי. "וואו, איזה כלבה נחמדה". כולם הגיבו. רצו ללטף אותי, מה אכפת לי, דווקא נעים. הלילה עבר בשלווה. אספתי כוחות. ידעתי שמחכה לי יום ארוך למחרת. בבוקר קמתי וכל המשפחה התלהבה. וניסו להאכיל אותי באוכל. לא התחשק לי. רק רציתי לנוח. ישבתי בבית הזה עד אחר הצהריים כאשר בעלת הבית יצאה, החלטתי לצאת לדרך. אסור לי להתקבע בבית הזה, לפניי משימה חשובה. הפעם ירדתי לשדה התירס שמאחורי הבית של האנשים הנחמדים האלה. שמעתי את בעלת הבית ,שאומרת לבת שלה שהן יקנו לי אוכל טעים בקופסה. באמת נחמד מצידם, אבל אצה לי הדרך. אני חייבת להמשיך. ירדתי בקושי במדרגות העץ שפונות לשדה. שרירי רגלי כאבו אבל חשבתי שזה יעבור עם ההליכה. מזג האויר היה נהדר. השדה היה רטוב מהטפטפות שהציפו את האדמה. צעדתי לי כאשר השמש יורדת לאט מול עיני. ידעתי מהו הכיוון וצעדתי ללא מורא אל האופק. פתאום מאין דהו קפץ עלי כלב ענק, היו לו פנים כשל פודל ענק עם מבט ינשופי כזה, לא הייתי מגדירה אותו ככלב גזעי משושלת אוזבקית עתיקה. "לאן את חושבת שאת הולכת גברתי?" שאל אותי בחוצפה של מושבניק. נבהלתי קצת אבל לא הנחתי לזה לעצור אותי: "תראה בחור, אני כבר קשישה מדי לשאלות מעין אלו, פנה לי את הדרך ונגמור עניין, כי מה תעשה לי, תהרוג אותי? אני כבר חצי מתה, אתה לא רואה, אני בגיל של אמא שלך, לא היית רוצה שכך יקפצו על אמא שלך, נכון?" הוא היה נבוך ולא צפה תגובה כזו. נו, שוב התבלבל משהו וחשב שאני צעירונת. טוב, זה בגלל המראה הרענן שלי. הוא פינה לי את הדרך, ישב בצד והביט אחריי. חלפתי על פניו, חייכתי לעברו והמשכתי. "תראי, אם את צריכה עזרה אני יכול…"   -"באמת תודה לך, אני מסתדרת". כך אמרתי לו והמשכתי לצעוד. עוד שמעתי אותו שהוא יכול ללוות אותי."זה בסדר" צעקתי לעברו. מה שטוב אצלי שאני לא עוצרת. הלילה ירד. למרות שמעתי החלשה, אזני קלטו את הד קריאת שמי המתנפץ על הגבעות ממול. הבנתי שמחפשים אותי. אבל לא חשבתי אפילו להיענות לקריאות. הרחתי את הכלבה של החברה שלי ממש קרוב אלי ולא גיליתי את עצמי. לבסוף השמש שקעה וכל היצורים רצו למצוא להם מקום ללינת הלילה. גם אני. מצאתי ערמה של עלים מתחת לעצים שלאורך הכביש המוביל לביתי. החלטתי לנוח. עצמתי את עיני ונרדמתי מיד. הייתי הרוגה מעייפות. 

קרני השמש הראשונות העירו אותי. לא רק אותי אלא את כל דרי החורשה שמלאה בקולותיהם. הציפורים התעוררו וצעקו בקולי קולות, חסרי נימוס שכמותם. רציתי לקום ורגלי כאבו כמו שלא כאבו מימי. רגלי האחוריות האחת שאני כבר סוחבת בשנה האחרונה והשנייה שורפת כמו כוויה. רגליי הקדמיות גם הן כאבו. אבל עשיתי זאת לאט לאט. לפתע ראיתי משהו זז לידי, לא הייתי לבד. המישהו הזה המשיך לזוז ואני הפסקתי. רציתי לראות אם זה לא משהו מסוכן. הפסקתי לנשום. הוא זחל לידי לאט לאט ואמר לאט:"תראי חמודה, נראה לי שאת לא במקום הנכון" הוא שלח אלי מבט ערמומי וקצת מפיונרי של ג'ק ניקלסון, חייך בקטנה  ופנה להמשיך בזחילתו. ובעוד פני לעבר הדרום, פניו היו לעבר הצפון. מזל. חיכיתי שיתרחק מספיק כדי להתחיל לצעוד לצד השני. שלא יתחרט ויחזור. נראה משונה היצור. היה זה משהו ארוך וצר שזחל פעם ימינה ופעם שמאלה, ז.א לא מחליט כזה. הצלחתי להזיז את עצמי ולהתחיל לצעוד. הצמא הציק לי. הבטתי לשמאלי וראיתי את הנוף המטושטש ומשהו מבריק. התקרבתי ולא טעיתי. היו אלה שדות מוצפים במים. לגמתי עד שרוויתי. חזרתי למסלול ההליכה שלי. התקרבתי קצת אל הכביש כדי שלא אאבד את המסלול. הריח הוביל אותי ישר הביתה. אני ממש מרגישה את הבניינים, את הכיוון. השמש היתה משמאלי משמע זהו המזרח. הכביש היה מימין משמע זהו מערב, אז ברור לכל כלבלב בן יומו שאני צועדת דרומה. השעה היתה מוקדמת. מכוניות חלפו על פניי במהירות. לא חששתי ללכת. לא היתה לי ברירה אחרת. כך צעדתי כמה שעות. והצמא הציק לי אבל התגברתי. ידעתי שאם אמשיך ולא אעצור אגיע. רגלי כאבו אבל לא התייחסתי. המשכתי והמשכתי, לא הרמתי את ראשי. הרגשתי את עיני הנהגים ננעצים בגבי ושואלים את עצמם מה היצור הזה עושה, לאן פניו מועדות, וכל זה לא עניין אותי. לפתע הרגשתי את האדמה רועדת. חשבתי לשנייה שזו רעידת אדמה. הבטתי לאחור לשנייה וראיתי דמות רצה אלי עם פיג'מה ותסלחו לי אבל נראה לי שכך לא יוצאים מהבית, אני לא רואה טוב אבל את זה ראיתי טוב מאד. הרעידות הלכו והתגברו עד שלפתע עמדה מולי החברה של אמא שלי. לא רציתי לעמוד. היא קראה בשמי, מתנשפת, כולה התרגשות. ריחמתי עליה אבל אמרתי לה שאני פשוט מצטערת אבל לא יכולה להישאר אצלה,חייבת לחזור הביתה. היא התחילה לפלוט כמה מילים ברוסית וכל מיני מילות חיבה שאני אוהבת לשמוע. עצרתי. הסתכלתי עליה. כל כך רציתי שתאסוף אותי, שתתן לי לשתות ולאכול. שתחבק אותי, אבל התגברתי. התחלתי לסגת לעבר גדר התייל והיא ממש נחרדה. לא, לא, היא קראה לעברי. בבקשה, בואי, מתוקה, אידי-סודה, מושקי, פוצ'קי… וכל מיני הברות לא ברורות שנשמעו לי כמו שפת אימי. לרגע התבלבלתי, הידיים ידי עשיו והקול קול יעקוב, טעיתי והתקרבתי אליה והיא תפסה בעורפי והרימה אותי באחת. בכיתי, יללתי והיא חיבקה אותי ואמרה, שהיא ממש מבינה אותי ואיזה יופי, שמצאה אותי לאחר שלושה ימים. שלושה ימים? חשבתי. ממש לא הרגשתי שעשיתי שלושה ימים מחוץ לבית. בגילי? וואו, יש לי מה לספר בבית לחתולה המפונקת שבבית. הגעתי לאוטו, שם פגשתי את אחותי המתוקה, כל כך התרגשתי ושמחתי לראותה. ראיתי שעיניה אדומות. הבנתי שהכאבתי לה והצטערתי. "מה יכולתי לעשות? " שאלתי אותה. "הייתי חייבת לחזור הביתה. ואת הגעת עד לפה? אוי כמה אני אוהבת אותך". נדיה לקחה אותי הביתה סוף סוף אבל לפני זה השקתה אותי מהבקבוק שלה. כאשר עמדתי ליד הדלת, דמעות חנקו את גרוני. לא רציתי שצ'וצ'קי החתולה תראה אותי ככה ומהר בלעתי את הבכי. כשנכנסנו לדירה. עמדה צ'וצ'קי על הספה ושאלה אותנו איפה הייתן. סתם טיילנו, אמרתי לה. והיא האמינה לנו. כך חשבתי. היא הורידה את ראשה ונחה על משענת הספה. לאחר שעה שכבר נרדמתי שמעתי אותה שואלת "כל כך הרבה זמן טיילתן, מוזר". כן, כן מוזר, תני לישון קצת.

מודעות פרסומת