הכפרה מכה שנית

אני והחבר'ה.

ישנה קהילה נוספת בעולם שאף אחד לא שם לב אליה. קוראים להן בנות נוער. נערות, בין הגילאים 14-18. אני בכוונה מבדילה אותן, כי עד לא מזמן הן היו תמיד מתחת לרדאר. ייחסו להן תפקידים מוגדרים מראש ולא שאלו אותן מעולם לדעתן, אך גרוע מזה, לא לימדו אותן שהן יכולות להביע את דעתן.

הנה, אני יושבת, אישה בת 28, נאבקת בשיני ללמוד, מה לא עשיתי, לקחתי רטלין, הרכבתי משקפיים, שמתי מוזיקה קלאסית באוזניים כל מה שכתוב במדריך. מה היה חסר לי? את האמונה שאני יכולה לעשות משהו למרות שזה לא בא לי בקלות.

ובשולחן לידי, התיישבו קבוצת נערות נדירה, ילדה חילונית, ילדה מסורתית, וילדה חרדית. מדהים! בהתחלה התעצבנתי על הקישקושיאדה שלהן, על הרעש שהן עושות ועל השטויות שהן מדברות. קצת כעסתי כי אין שום סיבה, שנערות כאלה ידברו על שטויות! למה הן לא מדברות על דברים חשובים יותר מהמשחקים באייפון שלהן, הבנים שיש להן קראש עליהם או המורים הנוראיים שלהן? מדוע התבגרות בריאה כוללת בתוכה עידוד של התנהגויות חסרות טעם ואולי אין הן חסרות טעם, מי יודע את האמת?

בשלב השלישי החלטתי לעשות מעשה, ניסוי. החלטתי שלא יתכן שהן פשוט "קלות דעת" כמו שתמיד אוהבים לכנות נערות, לא ייתכן, שהן פשוט לא מתעניינות, אולי פשוט אף אחד לא טרח לעניין אותן.

הניסוי התנהל כך, אני אשאל אותן שאלה, שאלה שנוגעת ללימודים שלי, שאלה שאדם שלא מצוי בנושא עלול להשתעמם ממנה בקלות ולא ישקיע מחשבה. בין השאר גם חשבתי לעצמי, שגם אם לא ישתפו איתי פעולה, אולי אגרה את מוחן מספיק כדי שידברו על זה יותר מאוחר, זה בטוח יותר יתרום להן מלדבר על בנים…

וכך היה, שאלתי בנימוס (ובאופן שהכי לא יתפס כ"ילדות רוצות סוכריה?") רב ככל  שיכולתי, התיישבתי לצידן והצגתי בפניהן דילמה, ולא סתם דילמה, דילמה של מבוגרים, כזו שפסק דין ומבחן שלם מבוססים עליה, התעקשתי לא להקל עליהן, לא המתקתי את השאלה, הצגתי אותה בכל הקושי שלה.

וראו-זה זה פלא, הנערות שיתפו פעולה. לא סתם שיתפו פעולה, ענו בכל הרצינות, הביעו דעה משכילה ועניינית. לפני נחשפו שלוש נערות בעלות דעה מרשימה ביותר. ויותר מכך, שלל דעות, דעות אמיתיות, כאלה שנשמעו בפסק-הדין עצמו על ידי שופטות משכילות ויודעות דבר. דעות שהשתכללו תוך כדי שיחה. בשלב מסוים אפילו הרגשתי מיותרת, הן התקדמו וניהלו את הדיון עצמאית ביניהן, ענו אחת לשניה, עמדו על דעותיהן. כאשר הקשיתי אף יותר, ידעו לפרק את התשובה לקשיים השונים שבה, המוסריים והחוקיים. אני אומרת לכן, היה זה מחזה כל כך מרשים שלא הצלחתי לקום חזרה לשולחני. וכל זה למה? פשוט כי מישהו הביע בהן עניין וכבוד , זימן להן אירוע מעין זה, מתוך אמונה ביכולתן לנתח מקרה זה. דיברתי איתן כמו עם אדם מבוגר, דחקתי בעצמי להקשות עליהן שוב ושוב והן רק העשירו את תשובתן עוד ועוד.

משם המשכנו לדבר על הפרעות קשב וריכוז, שמסתבר שלאחת מהן יש. יש לי מן נטייה מוזרה לדבר עם א/נשים שיש להם הפרעות קשב וריכוז ורואים עליהם שזה מגביל אותן/ם, על עצמי. אני אוהבת להדגיש שאני סיימתי תיכון בלי תעודת בגרות, על אף שכל מי שסביבי הפחיד אותי שחרצתי את גורלי, לא האמנתי. והיום אני לומדת משפטים כמו, שתמיד חלמתי נגד כל התחזיות של כל אנשי המקצוע שפגשו אותי.

אז מה הנקודה שלי? שאם ילדים עם הפרעות קשב וריכוז אינם זוכים ליחס ראוי, ילדות עם הפרעות קשב וריכוז זוכות ליחס גרוע יותר. לבנות יש יכולות ארגון וחלוקת קשב טובים יותר משל בנים, ולכן ההפרעות קשב וריכוז שלהן תמיד יהיו "יותר טובות" משל בנים, ולכן הן זוכות להתעלמות, הן נזרקות לפינת ה"עצלניות". ממש כמו שילד שמפריע הוא שובב וילדה היא חסרת חינוך, ממש כמו שבנים יותר טובים במתמטיקה כי אף אחד לא טרח ללמד בנות כמו שצריך. וחמור מכל, ממש כמו שבנות מצליחות הרבה יותר בבתי ספר נפרדים, אבל אף אחד לא חשב לבדוק אם ההפרדה משפיעה לטובה על הבנות או על צוות ההוראה.

הנטיה לקבל עובדות קיימות כתורה מסיני לגבי בנות מבלי לשאול את השאלות הנכונות פגעה ופוגעת בצעירות האלו. עתידן נקבע להן מראש על פי תנאי הסביבה שניתנו לאימהות שלהן.

וכך מתקבעת לה תפישה סקסיסטית, אצל נשים וגברים יחד. כי מי רוצה לפנות לתחום שמלכתחילה אומרים לה שזוהי עובדה שאין לה סיכוי בה, בעיקר כשקיימת לה אפשרות אחרת שהיא כל כך תצליח בה.

אחרי אולי שעה של שיחה, בה רשמתי את דעותיהן (גם כדי לשחזר אבל גם כדי להפגין את המשקל שאני נותנת לדעותיהן), דיברנו על ריטלין, על הזכות לומר "לא" למורים וגם להורים, על הכוח של הדיעה שלהן, על למה אין דבר כזה "הקלות" אלא רק "התאמות". ומדוע כאשר לוקחים  ממני את ה"התאמות" האלו, משמעותו: לתת יתרון לא לגיטימי לחברים שלי ולא ההיפך. ועל למה "לא הוגן" זה נכון, אבל זה לא עוזר.

לבסוף, לאחר שהן הלכו, פנטזתי לעצמי את הנסיעה שלהן חזרה הביתה. בה הן תמשכנה את הויכוח. על התמיכה ההדדית שלהן בקשיי הלמידה שלהן.  אבל יותר מכל, על כך שאולי, והתקווה שאולי, בפעם הבאה, כאשר יעלה דיון בכיתה, על כל נושא, הן תרמנה את ידן, תבענה את דעתן. וגם אם מישהי/ו  ת/יבטל  דבריהן, הן לא תשברנה, אלא תעננה בבטחון בחזרה.

ואסיים במשפט תמציתי: נערות אינן קלות דעת, הן אינן טיפשות ואינן שיטחיות. אלה הם הדברים הטפשיים והשיטחיים שהסביבה מגישה להן.  כל מה שצריך זה לזמן להן נושא אחר. זה הכל. זה ממש לא הרבה. זה התפקיד שלנו. וזה כל כך קל.

תודה לאמא.

‏15/07/2012

מודעות פרסומת