מקופחת אני – מאת גילי קרן, אורחת כבוד.

אני לא צריכה להיות מקופחת כדי להיות מזרחית

"את? את תמניה? איזה מין תמניה את? את כולך אשכנזייה" זו התגובה הקבועה שאני מקבלת כאשר אני עומדת למבחן החברתי הקבוע מזרחי/אשכנזי. מין טקס ישראלי-יהודי קבוע כזה שבו המסכן ינצח. אשכנזים אינם רשאים להתלונן מאחר ולהם תמיד קל יותר. כמו שאחותי אומרת "מכל אשכנזי שננער קצת יפלו כמה דירות". אז לי תמיד עומד הקלף הסמוי, אני אמנם לבנה כמו שוודית וגדלתי בבית פרטי, עם גינה בקרית טבעון, אבל אני ממוצא מזרחי (כן, יש לי רבע אשכנזי, אבל מעולם לא היה לי יותר מידי קשר לסבא שלי…) אמא שלי תמניה, סבתא רבא שלי ז"ל שנפטרה לפני מספר שנים חיה כמעט עד יום מותה באותה דירה שגידלה את סבא שלי ואת אימי בשכונת שבזי. העברית שלנו תמיד מתוקנת בדקדקנות והזיכרונות שלי מסבתא שלי זה קובאנה עם רסק סחוג ושמנת חמוצה בבוקר שבת, ושלא נשכח את החמוצים.

אבל תמיד שאני מציינת את ההיסטוריה העדתית שלי, המזרחיים שרואים עליהם שהם מזרחיים יוצאים במאבק להוכיח מדוע אני בפועל אני אשכנזייה, כי גדלתי בישוב ולא במעברות, כי אני דור שלישי בארץ, כי שם המשפחה שלי, הוא נצר לרבע האשכנזי. ואז מגיע נשק יום הדין, "את לא יודעת איך זה באמת מרגיש להיות מזרחי כי אף פעם לא התייחסו אלייך כאל מזרחיים" או במילים אחרות, את יכולה להימלט מגזר הדין שהוטל על אלו שנראים מזרחיים. אם נשים בצד לרגע את הויכוח הניטש מה עדיף? אשכנזי או מזרחי, אני מעדיפה לשאול למה אני נדרשת להוכיח את הקיפוח שחוויתי בחיי כדי שאתקבל למועדון האקסקלוסיבי הנקרא "מזרחיים" אני קופחתי ואקופח עוד הרבה על היותי אישה, האם זה לא נחשב מספיק? מדוע אותם מזרחיים הנושאים בשם המשפחה המזרחי, או שלובשים צבע עור, סוג שיער או דגשים לשוניים זכאים לשאת בגאווה את מקור משפחתן או ההיסטוריה שלהן בעוד שאני נדרשת להגיע עם כתב הגנה על החוצפה שלי לשאת את כתר המזרחנות כאשר אני לא סובלת ממשקלו. אני גדלתי בביתה של סבתי בחולון על סיפורי ת"א בראשית ימיה, בבית דודה של אימי ביד אליהו שבחגים הכיל הרבה יותר מידי אנשים ממה שהוא אמור, על מסורת הפגישה השנתית של כל 11 אחיה של סבתי ועל נוסח מצריים של האגדה של פסח. על חילבה ותיפוף על פח (טוב נו דרבוקה של סבתא) ושירה, ועל לוביה, ועוגת סולת ומלוכיה (שאף פעם לא אהבתי).

האם העובדה שמעולם לא הרגשתי את נחת זרועה של המזרחנות עלי אומרת שכל זה אינו נחשב? ומדוע הסבל שחשו אלו שלא "זכו" לאמצעי פטור מהמובהקות המזרחית כמו צבע עור ושם משפחה נותן להן את הסמכות לקבוע מיהו הראוי להיכנס למועדון ומי לא. מי שם אותם לקבוע את אותנטיות העבר שלי ויותר מכך, מי הם שאני נדרשת להוכיח אותנטיות זו בפניהם.

אני זכיתי לגדול על שילובי סיפורים, על סיפורי גבורה של הפרטיזנים מסבי, ועל תל אביב הצעירה וחגיגות הקמת המדינה מסבתי והעלייה מתימן לישראל מסבתא רבא שלי, והחיים במצרים מסבתי השניה. גדלתי על ארבעת כיווני סיפור הקמת המדינה, כמה אנשים בישראל יכולים לומר זאת.

מוקדש לסבתא התמניה שלי, שמעולם לא הרגישה מקופחת ומעולם לא חינכה אותי להתייחס למוצאו של אדם.

מודעות פרסומת