מחווה לגרעין 'עמית' שהחל אי שם באמצע שנות השישים בחולון.


אחיותיי אחיי חברותיי מכריי ומוקיריי.

התלבטתי  מה ראוי לברך את כולנו, כי תמיד הכל מתחיל ונגמר בבריאות, בכל אופן בגיל שלנו.

ראשית אבהיר את פשר הפנייה לגוף נקבה, ותסלחנה לי הנשים בחבורה על השימוש במילה"נקבה". ולמה אני משנה את שם הגוף לנשים, משום ש-

א. יש יותר נשים בגילנו מאשר גברים- בדוק. http://www.cbs.gov.il/www/statistical/mw2011_h.pdf   

ושנית הגיע הזמן לשנות את הנוסח.

רובנו ראו כבר הכל, יודעות הכל וחושבות, שהן ראו ויודעות הכל. אבל, מזל שזה לא כך. ויש לנו עוד הרבה מה לחפש, לשאול, לבדוק. ודברים עדין מסקרנים אותנו. כשאני רואה את כולכן פה קשה לי לראותכן בתור מבוגרות, הורים, סבתות סבים ברות-מזל, עובדות, מנהלות דקטוריות ופרופסוריות (אם יש כאלה ביננו, משהו הצביע). אני רואה בכן את אותן ילדות שפגשתי בפעם הראשונה. אותן עיניים צוחקות, אותו לעג ציני בכל פינה מחיינו ותפיסת חיים, שלא לוקחת ברצינות יתרה אותם, את החיים כמובן. הכל חולף והכל חסר ערך והחיים פה הם זמניים וצריך ליהנות. ואם אחשוב על כל אחת בניפרד, אוכל להעלות את רוב הסיטואציות הבולטות משנות השישים והשבעים המעצבות, ולהמשיך לצחוק ולספוג מכך נחת כאילו זה עתה קורה.

שנות ילדותנו הן השנים החשובות בעיצוב אישיותנו. ואני סוחבת איתי את עיצוב האישיות והאופי הזה משך ארבעים ושש שנה, פרק זמן לא קצר. אומר בכנות, שבשנים אלו הייתי צריכה לעבור טיפולים וניתוחים קשים ומפרכים כדי לעקור את הציניות החזקה, שהיתה תקועה אי שם בורידים וחשבתי שצריך לשנות אותה (אגב, ההוצאות היו גבוהות, תרומות תתקבלנה בברכה).  אבל היום הגעתי לחצי חיי, (ז.א הייתי רוצה לחשוב שאלה הם מחצית חיי) ואני רואה, שמה שקיבלתי במתנה אז, הוא הדבר הטוב ביותר, שמלווה את חיי. עוצמות רוח, חדוות חיים, גב חזק, ביטחון עצמי לעיתים מופרז, טוב-לב, פתיחות חברתית, עמידה בלחצים, תעוזה, ותפיסת חיים מיוחדת. פגשנו נשים רבות בימי חיינו, נשים נחמדות, טובות, מעניינות, שהובילו אותנו הלאה לכיוונים טובים או רעים, לא משנה. אבל כפי, שכבר כתבתי ב"מחווה לגרעין עמית", חברות כמוכן לא פגשתי בחיים. אי אפשר למחוק את חברות הילדות, לטוב ולרע. לדעתי זה כבר טבוע בגנים שלנו ועבר בתורשה לילדנו.

הקבוצה עברה טלטלות שינויים ותהפוכות. לא בכל השתתפתי. אבל אני גאה בחלקי. עשיתי את רוב הדרך. כמוני, עוד כמה, שלא השתתפו בישורת האחרונה והאמיצה בצבא. ולא חוו את האירוע הטראומטי של הפיגוע בירושלים. עתה זה הזמן להתנצל, שלא הייתי בינכן, בנות. אבל ליבי היה איתכן. והגעתי במרוצה מעין זיון (גרעין 'זיון', ה-ו' בפתח לא בשורוק) כאשר שמעתי על כך.  אני חושבת שאפשר לסכם, שהיו אלה הלוחמות היחידות, שהשתתפו באיזה זירת קרב כל שהיא, במשך כל שנות הצבא. אפשר להרים כוסית לחייהן.- לחיים!! מזל שמשהו הציל את כבודו של הגרעין.

צריך להבין שאנו, גילאי 57, חוץ מאיתן בן ציון, שתמיד יהיה הקטן, פספסנו את כל המלחמות. כל הזמן היינו בשוליים. או  לפני מלחמה, או אחרי מלחמה, או מבוגרות מדי. וזה המקום להזכיר את יקירנו איתן רמלר, היחיד שהעז לעזוב אותנו. 'למרות אהבתנו אליך, לא נסלח לך על כך שנטשת אותנו פה!'  נרים כוסית גם לזכרו. הוא וודאי משתתף איתנו ממקומו בגן עדן, יושב על כיסא נוח על שפת בריכה, מרים כוסית ביד שמאל וצוחק. אגב, גבריאל ורפאל מסרו, שעדין הוא לא מוכן ללמוד לשחות ומעדיף את הכנפיים. נו, מן בן אדם כזה שמעדיף לעוף באוויר ולא לצלול במים.

אני רוצה למנות בהיזדמנות זאת כמה אנקדוטות כדי לרענן ולעמוד על דיוקם וזאת עבור אלה, שמתחילים לדמיין אירועים שלא היו במיציאות אלא רק בראש שלהם.

הפיכת הצריף של התנועה משום שהענישו אותנו, על לא עוול בכפנו כמובן, לא לצאת לאיזה שהוא טיול.

מחנה עבודה בגבעת חיים בו ישבנו בחדר קטן, משהו כמו 2X2 וסיפרנו סיפורים מפחידים אודות רובוטים וחייזרים. לבסוף שרנו את השיר "רוברטה" כשיר מסכם.

אריה הזכיר לי במפגש שעבר, שבטיולנו בחולון, שוחחנו (צעקנו) אודות טילים וחלליות. ולבסוף משהו צעק :"תראו טיל!" והרים את הראש כלפי מעלה ואני אחריו. איך לא, לכי תדעי? 30 שנה אחרי אותו אירוע, באמת נפלו עלי טילים.

ושאני לא אזכיר את "הגן הבוטני"? שאליש אוהב לספר אודותיו. אז מעתה אפשר לקרוא לו הגן של אליש. בו הלכנו ארבעה חברה לבדוק כמה פיתוחים חדשים במדע הבוטניקה. הבעייה שהיה קצת חשוך ולא כל כך ראינו, למרות שבדקנו בפרוטרוט. (ותודה על התזכורת) נורית אמרה : "זה לא גן בוטני, בכלל".

המסיבה ה"סלונית" הראשונה שמנחם, הרקדן בעל רגלי האיילה, לימד אותנו צעדים ראשונים בדיסקו. חוויה מכוננת. בה הגענו לדירה ברח' ההסתדרות, ואני עוד זוכרת את ההליכה ברחוב, חבורה של בנים בנות מושקעות בלבוש הולם למסיבה סלונית. בדירה היה פטיפון ותקליט אחד או שניים. לא ידענו מה עושים. מנחם הראה לנו את הצעדים עליהם חזרנו והתמדנו כל הערב וכל הערבים בהמשך. היה זה שעור ראשון בדרך אל הפשע. היציאה מהחומות של 'הנוער העובד'. מעבר מחלוציות והגשמה אל דור האספרסו חסר הערכים. ואחרי אירוע פריצות זה, ההתדרדרות היתה קצרה, מהירה ומהנה אל המכנסים עם 'החנות', נעלי עקב, איפור ושאר דברים מזעזעים כגון אלו.

האמת שהיוזמה של מנחם לא באה משנאת המן אלא מאהבת מורדכי. היתה זו קונספירציה של הבנים. הקירבה אז היתה פשוטה יותר. באותם ימים, ימי כתה ח' התוודענו, אנו הבנות לבלוטות הזיעה של הבנים שלא ידענו על קיומן. נפלאות דרכי האל להעניק לנו את הזכות ליצירה נפלאה שנקראת  'גבר מזיע', הלהוט לנגב את זעתו בחולצתה של נערה בת 13. ואני מבטיחה לכם שעד היום אם יקשרו את עיני ויניחו קרוב אלי, לא יותר מדי, את הבנים מזיעים , אוכל לגלות מי שייך למה.

הפוני של אליש. קשה לדמיין, אבל נסו. (היום שהסתכלתי על ראשו המגולח, זה קצת הזכיר לי יותר כמו רגלים שלא גולחו במשך חודש) התמונה של אליש רכוב על אופניים עם ראש מורכן כלפי הגלגל הקידמי, הוכתרה על ידי משטרת ישראל כאופציה לתאונה ודאית. וכל היכולת הזו התפתחה בעקבות רצון ושמירה על הפוני, שישאר בדיוק כפי שהיה דקות לפני כן מול המראה בבית.

לאחר הצבא, כאשר יוסי ואני גרנו בבית פרטי בחולון, איתן הילל היה אורח כבוד בביתנו. וטרח להודות לי מדי יום על כך בהפחדות אמיתיות. למשל היה מזעזע את התריסים של הבית כאילו משהו רוצה לפרוץ או מנסה לפתוח את הדלת כמו פורץ אמיתי וזאת הקפיד לעשות כאשר הייתי לבד ובשעות הקטנות של הלילה.  היו אלה צעדיו הראשונים בבניית 'מיצג' ואני הייתי הראשונה שחוויתי את זה על אמת.  זו הבמה להודות לך. היתה זו הכנה טובה לחיים, מאז אני לא מפחדת לישון עם חלונות פתוחים פרוצים אל העמק. שיבוא מי שיבוא, את הנורא מכל כבר עברתי, קטן עלי אנס, רוצח וכדו'.

ענת מאי שם מוסיפה:

איתן בנציון היה מבלה לילות ארוכים אצלם בבית והיה עוזר לה ללפף את חוטי הסריגה. בעוד ידיו היו עסוקות, היה חולק איתה את חוויותיו בחיפוש אחר בת זוג מתאימה.  הוא היה כמעט בוכה, כשהייתה פורמת איזה חלק שסרגה, בגלל איזו עין שנפלה לה. בשלבים אלו הכיר את מאירה ונעלם ומאז לא מצאה מלפף כמוהו, היא מלאת תקווה שאולי בבית אבות, תחזרו מהיכן שהפסקתם.

מנחם ואיתן הילל החליטו להקים עסק. "כרוב גישעפט" זה התחיל אצל הוריה של ענת במחסן.  בכל יום היו קוצצים כרוב, שומרים אותו בשקיות ניילון גדולות בתוך דליים גדולים. הכרוב היה עומד יממה ואחר כך היו מוכרים אותו לפלאפליות שהיו בחולון. הבעיה היתה שיש לכרוב מן תכונה כזו, שהוא מוציא מים כאשר מפזרים עליו מלח. והתוצאה: הכרוב הצטמצם והמים גדלו. והם מכרו שקית עם חמישים אחוז כרוב חמוץ וחמישים אחוז מים. כנראה, שהקונים לא אהבו את זה והעסק פסק.

בכל יום הם חתכו עשרות כרובים. איתן, שקצה נפשו בעניין, אמר לאמא של ענת, שכבר בא לו לדפוק ארנבת. עד היום מחברת ה'כרוב גישעפט' קיימת איפה שהוא וענת חושבת שזה אצל מנחם.

 סיפור נוסף מאת ענת: בקיבוץ פרוד, במחנה עבודה, אחד מני רבים ומוצלחים, בו השארנו את חותמנו והתפרסמנו באיכות והמסירות אין-קץ (קטיף האפרסקים, ששכללנו את הטכניקות הנהוגות שם שנים ברעיון מהיר שכונה "אריות" והכוונה היא שאפשר לדלל את הפירות במשיכות מהירות עד ליצירת  צרור אפרסקים בקצה הענף. הבעייה שנראה לנו שלא כל כך אהבו את זה בקיבוץ) הבנים ויתרו על יציאה מהחדרים  כדי להטיל את מימיהם כי קר שם בחוץ ורחוקה הדרך לשרותים. במקום זאת הם מלאו עד כלות דלי שהיה שם. כשהסוף ידוע. בחדרים לא היה מתג כיבוי האור ליד המיתות, מן מקום משונה כזה. בעייה זו נפתרה על ידי השלכת נעל לנורה. אני לא יודעת כמה נורות חוסלו בצורה זו, אבל בטוח האור כבה.

פרשת הטוסטוס של רמלר, שעד היום כמה פרטים עדין חסויים בפרשה: מנחם נהג בטוסטוס של רמלר ז"ל ללא רישיון,  נכנס לרחוב רחל נגד הכיוון. וכאשר הובעה איזה שהיא דאגה הוא אמר בביטחון: אל דאגה, הכל יהיה בסדר. המשטרה שראתה אותם מתקרבים אליה חשבה אחרת והזמינה את העבריינים לתחנת המשטרה. כל החברה הגיעו לתחנה ועשו באלגן ואפילו היו נסיונות הברחה של הפושעים. משה דסה והרצל בעלי חזות מזרחית, ישבו על הספסל. השוטר שהתפנה לטפל בחבורה הרועשת כעס על משה והרצל ציווה עליהם לשבת (כוחו של הרגל) ושלח את השאר החוצה כולל החוטאים האמיתים.

אני חושבת שגם לסיפור זה מגיע צל"ש, אפשר ללגום עוד לגימה.

לסיום, אודה להוגי הרעיון הנחמד הזה. לליאורה, לאיציק לתמר היקרה שהורשתה לפנים משורת הדין, להיות פה בתוקף תפקידה. לדרור, תואם-איציק, שמצלם.

ממני ואני משערת מכולם.

ועתה,

אני לא יודעת לכמה הציעו היום הצעות.

אבל לי הציע מישהו לישון אצלו בבית, (טוב, לא בדיוק הוא אלא אישתו. אבל לא משנה).

למה? ככה, כי יהיה לי קשה לנסוע לצפון גלמודה ועייפה.

הוא הבטיח לי חדר טוב, מזגן, ומיטה נוחה.

הוא אמר שאישתו אינה בבית והגיע הזמן לעשות חיים.

הצעה כזו מפתה לא קיבלתי שנים.

אני שוקלת להענות.

מה יכול להיות.

אולי אשאר,

אבל רק אם יובטחלי לילה סוער.

22.06.2012

**********

בקיץ 1965 הייתי בקייטנה על חוף ימה של בת-ים. באתי לבדי. הרי יש מלא ילדים משומשים שם, למה לקחת מהבית חדשים? בקייטנה החמה הזו, שמלבד טבילה במים בעזרת חבל שהקיף אל הילדים כמו חומה ואסור היה לעבור אותו, לא נשארו לי זכרונות כמעט מלבד היכרותי שלושה חברים חדשים, שהיו מעניינים, יפים ומצחיקים. מה צריך יותר? והם בטוב ליבם קיבלוני לחברתם השובבה, שהיתה אז קונדסית והתקדמה במשך השנים לסמי-פרועה, כפי שתבינו בהמשך. מצאנו פלטה של פלסטיק לבנה ומבריקה. מהר מאד הבנו את הפוטנציאל שלה. היינו מחביאים אותה מתחת לשכבה דקה של חול, הרי היה שם הרבה חול, בעצם הרבה מאד חול. וכל מי שעבר ליד האוהל שלנו, השתדלנו למשוך אותו כמובן, היה מחליק עליה ונופל. וכל נפילה כזו זכתה לתרועות של אושר וצחוק גדול, מה שנקרא היום LOL. כך העברנו את התקופה, והייתי מתארת אותה כשבועיים של חום, יזע וצחוק. בתום הקייטנה נפרדנו לשלום וכל אחד פנה אל ביתו ושכונתו. אני גרתי ליד עירית חולון והם גרו ברח' יבנה, ליד בית האבות.

באותו הקיץ, שנמשך מעבר לשבועיים אלו, התארחתי דרך קבע אצל משפחת נחשון, ונראה לי שכולם באותה תקופה הכירו אותה, את המשפחה.  לשבת על רצפת המרפסת הקרירה לאחר השטיפה, אצל משפחת נחשון, לשחק חמש אבנים בצהרים כאשר כולם ישנים, לא היה תענוג גדול מזה עבורי. צהריים אחד שמעתי קולות מוכרים של ילדים בני 11 בערך. זקפתי את ראשי מעל מעקה הלבנים הלבן ולעיני נתגלו שלושת הבדחנים מהקייטנה. היו אלה דוד צ'ציק, חיים אראל וכבודו איתן בן ציון. היתה זו הפתעה נחמדה לארבעתנו. מפגש חטוף בעיר שקטה וקטנה. כולם מכירים את כולם והנה נפגשים. שוחחנו למשך שתי דקות ונפרדנו לשלום בעודי ממשיכה לעקוב אחריהם במבטי עד שנעלמו במורד הרחוב, ראיתי אותם ממשיכים בשיחתם ומדי פעם מסתובבים לאחור. היו אלה דקות מרגשות ושמחות. הרחבתי את חוג ידידי. מילדה הספונה בשכונתה בפאתי העיר החולית הזו, אל מרכז ההוויה הצנועה של הכרך.

החופשה הסתיימה. אימי החליטה להוציאני מבית הספר 'גורדון' שהיה בשכונות המערב-דרומיות של העיר. ורשמה אותי עם הרבה עזרה מידידים, פרוטקציונרים וכו' לבית ספר 'חנקין' בחלקה הדרום מזרחי של חולון. הגעתי ליום הראשון לבית הספר. קיבלוני בסבר פנים יפות במשרד. סגן המנהל דאז היה מר צוברי. שהיה גם מורה לתנ"ך, בעל יכולת צליפה שלא מביישת צלפים אולימפיים. כישוריו אלו שימשו אותו למטרה חשובה מאין כמוה במוסד חינוכי כמו בי"ס חנקין. והיא לעורר ולעודד תלמידים לרכוש ידע בתנ"ך. בקיצור הוא היה זורק גירים כדי לעורר תלמידים ישנים.  ואחזור ליום הראשון שלי בבית הספר: צוברי צועד בראש ואני אחריו. אימי שנשארה מאחור 'נופפה לי לשלום כמו אמא של מרקו' הוא אמר לאימי שהוא מכניס אותי לכתה הטובה בבית הספר ואין לה מה לדאוג.

זכיתי. עמדתי לפני דלת ועליה היה רשום ו1. הוא הקיש על הדלת, סימן למורה ונכנס פנימה. כל הילדים ראו את מר צוברי ומיד עמדו. כך היה פעם, זוכרים? ואני, עפתי אחריו. היה זה רגע מופלא. הקהל הראשון שהיה לי, לכבודי. עמדתי בשקט. הסתכלתי על הכיתה וראיתי ילדים. ילדים רגילים, נחמדים מתוקים, כרגיל. שני ילדים זיהיתי מיד והם סימנו לי עם חיוך ענק והתלחששו ביניהם. אלה היו חבריי מהקייטנה, איתן בן-ציון ודוד צ'ציק,  אחי לפשע ולקונדסות. וואו, חשבתי לעצמי. הנה שוב אני פוגשת אותם. המורה הציגה אותי וחשבה היכן 'להניח' אותי. חשבה חשבה והילדים המליצו להושיבני במקום של חיים. כי הוא יושב לבד. אז ישבתי במקום של חיים.  כאשר חיים חזר וראיתי אותו, הבנתי שהיה כדאי לחכות. ומאותו היום ועד סוף כתה ח', ישבנו חיים ואני כשני אפונים בתרמיל. היה לנו כיף. ולו היתה פינה חמה בליבי. לילד השקט, המוכשר והיפה הזה.

התחברתי לילדי הכתה שהיו קבוצה מגובשת מלוכדת ואוהבת עד היום כמובן. כל אחד והמקום שלו בחברה.  כל אחד חלק במצרף החברתי הזה, שהפך למשפחה חמה אוהבת וגם מציקה. אבל משפחה לא בוחרים, כידוע לכם.  שנה מאוחר יותר חברת ילדותי, אחותי, ענת, החליטה  שגם היא רוצה לעבור בעקבות סיפורים חיוביים על גן העדן. וגם משום שכבר עברה לתנועת הנוער החדשה אליה הגעתי בעקבות חברי החדשים. והיא אכן הגיעה ורצתה להיכנס לכיתה שלי. סגן המנהל צוברי, חשב אחרת והביע כעס לגבי החוצפה שגיליתי, כאשר נגשתי אליו ישירות בחדר המורים כדי לבקש בקשה בשמה. חצופה שכמוני. הוא לא נענה לבקשתי והיא נכנסה לכתה המקבילה, שהמרחק היה בערך שני מטר בין הכתות. המרחק הזה מהר מאד הצטמצם במשך שנת הלימודים של כתה ז'.  המעבר לבית הספר 'חנקין' שהיה בית ספר מעולה במושגים של אז ואף של היום, היה נקודת מפנה בחיי. לראייה, חיי לפני זכורים לי במעורפל. להזכירכם מנהל בית הספר, מר דרורי, הפך אותנו לדור שני של ניצולי שואה, אם רצינו או לא. טקסי יום השואה עם התלמידה המוכשרת של בית הספר שהיתה מנגנת על צ'לו מנגינות עצובות באולם. וקירות חדר המדרגות של בית הספר שהיו מכוסים בתמונות מ"שם", עשו עבודה יפה לנפשם הרכה של הילדים. ומדי שנה במשך כל חיי, אני חווה את יום השואה כאילו אני הייתי חבוייה במרתפים ונרדפת כמו אנה פרנק. שומעת קולות של צעידה, את פלוגות ה-SS ברחובות העיר….

המורה לספורט עשה מאיתנו ספורטאים אלופים. יריב שפירא הגדול, רחב וכבד הפך להודף כדור ברזל. מורה לספורט עם השפם של כוכב פורנו מביט עלינו ורואה בדמיונו מה הוא הולך לעשות מכל אחד ואחד. איפה יש מורים כאלה היום. גם ממני הוא עשה משהו. הפלאתי בהדיפת כדור ברזל (אגב, עד היום שרירי הידיים שלי חזקים בזכותו וזה עוזר לי מאד בפתיחת צנצנות ריבה). רובנו השתתפנו בנבחרת בית הספר. ואימונים מפרכים של ריצות אין סופיות במדרגות הבניין תרמו רבות להישגנו הטובים ולחיטוב רגלינו. חוויה מיוחדת היתה לנו והיא לנסוע למגרש הספורט והאימונים בבת ים עם תיק של בגדי ספורט על הכתף. יעל עפה באויר מעל הרף של הקפיצה לגובה. אני עוד זוכרת את התוצאה שלה בריצת שישים מטר ותתקני אותי אם אני טועה: 8.6 דקות. אירית האצנית היפה עליה הבנים 'שלנו' הזילו ריר. ולסיכום נושא ספורט זה, לנו, הבנות היה חלק נכבד בהצלחותיהם של הבנים על מגרש הכדור-סל ועל כך הם יעידו.

ההתעסקות בקליגרפיה וכתב היד המדהים שהתפתח בכתה ובעיקר אצלי היו בעיקר בעקבות התעקשותה של המחנכת. על כך תודה מיוחדת.

יש מקום של כבוד בליבי לאיתן רמלר ז"ל שכאשר היה מתפקע מצחוק לא ראו לו את השיניים.  ילד עדין, נחמד, חכם שהיה שייך לקבוצה מהשיכון ממזרח לבית הספר. התמונה של מנחם ואיתן מגיעים יחד, מתעסקים יחד בבניית מטוסים ושייכים לאזור אחר.

הכתה היתה מחולקת לקבוצות. כאלה שגרו בשיכון בין יבנה להיסתדרות. והיו אלה דוד צ'צ'יק (לא אומרים גרעין- אומרים חרצן), איתן הילל, איתן בן ציון, רבקה פלדשטיין, ליאורה ששון, יעל ארדהיים (שפעם משהו הצדיע לה במועל יד כאשר קרא את השם במבטא והעוצמה המתאימה), חיים אראל. ובבניין מעבר לכביש היתה רותי פישרונג (סיפורים מוזרים ומופלאים נקשרים לילדה החרוצה הזו ולא פה המקום לספר). מול בית הספר גרו אליש, הרצל צפר ז"ל, שושי, יפה שעשוע, ועוד אחת שאני לא זוכרת את שמה מלבד זאת שהשיער שלה היה מעניין בטקסטורה שלו. עוד אחת שעולה לי כרגע בזיכרון היתה ילדה שמנה מאד שקראו לי נדמה לי, מירי. ילדה יפה עם עיניים כחולות גדולות שלא השתלבה יפה בקבוצת המטורפים שלנו. על ההסתדרות קרוב לבית הספר גר משה דסה שהתמיד בחיזוריו האינטנסיבים משך שנים רבות , על כך אני מודה לו מקרב ליבי ומגובה גילי. שכן אני מעריכה כל טירחה שטרח ומצטערת שלא נעניתי, אבל זה היה חזק ממני. לידו גר תלמיד שאני לא זוכרת את שמו אבל היה הוא חצי מהתאומים, בחור אתלטי, חסון וחרוץ, לעיתים היינו פוגשים אותו כאשר חזרנו מ"הנוער-העובד" והוא מה"שומר הצעיר". המקומות בכתה אף הם היו משמעותיים כפי שכבר הזכרתי. זכור לי שליאורה ומורדכי פכט, מן 'חנון' אמיתי, ישבו בסוף הטור. ליאורה "טיפלה" יפה במוטכי, כפי שקראה לו. והיתה לפעמים מסתלבטת עליו בחן שאף הוא לא יכול היה לעמוד בזה והיה צוחק אף הוא. הצחוק שהיה מהות קיומנו בגילאים צעירים אלו משאיר בזיכרון שלנו תמונה איתה אנו מסתובבים כל חיינו. המראה שאנו הולכים, קבוצה גדולה של בני עשרה, משך כמה שנים, חלקנו אוחזים אופניים כדי שיהיה עם מה לחזור הביתה וחלקנו הולכים בלי, כי יש סיכוי שמשהו ירכיב אותנו על האופניים בדרך הביתה, נשארה חרוטה בזיכרון שלי. אולי מפני שהייתי רחוקה והיה צריך "ללוות" אותי הביתה. נושא הליווי שכבר נמחק מהמציאות העכשווית, תפס חלק נכבד מההוויה החברתית של שנות השישים והשבעים. היה לזה נופך חברתי, אחראי ואף חיזורי. הבנים ראו בזה סוג של אחריות שאין להימלט ממנה ולקראת סוף המפגש היו שואלים מי מלווה את מי. ובכמה מקרים אף הזדמנות להשיג משהו שלעתים הושג ולעתים לא, תלוי את מי מלווים. היה זה סוג של סידור עבודה. כמובן שהיו אלה שלא ליוו, מה שהתאים לאופיים וכנ"ל להיפך. לא היו הרבה זוגות. מלבד אהבות קבועות כמו ליאורה ואריה שלעולם לא נדע מה היה שם בדיוק.  יעל ומנחם, אחר כך ענת ומנחם, איתן בן ציון ואנוכי (אליש ימצא את המקום לספר משך ארבעים שנה על סיפור אבירי מצידו, כיצד ירד מהאוטובוס שלקח את כולם לירושלים, כאשר לא הייתי בו ובא אלי. כפרה עליו).  חיי לא היו כפי שהיו בלעדי הקבוצה החזקה והמשמעותית הזו. ולא יכולתי לעבור משברים חזקים בחיי אלמלא החיבוק דוב הזה שליווה את שנות נעוריי.

המיוחד בכתה שלנו היא רמת הלימודים הגבוהה. בכל בוקר היו מתייצבים התלמידים בעיקר הבנות, עם המחברות המהוללות שלהן, (עד היום שמורה לי אי שם במחסן מחברת הגיאוגרפיה עם המפות המקופלות יפה יפה. שושנה, יפה שעשוע, רבקה פלדשטיין, רותי פישרונג, ליאורה וכמובן איתן בן ציון שהיו גאות במחברותיהן (איתן, שייכתי את שמך לשם גוף נשי לא מפני שאני חושבת שאתה אישה, אלא שהיום משתדלים לשייך את שם הגוף לרוב, מתוך 'פוליטקלי קורקט') צורת הדיפדוף העדין של דפי המחברת העידו על הכבוד שרכשו לנושא ולתפקיד. השקעת האנרגיות בעיצוב המחברת מיום או מערב האתמול, קצרה את ההצלחה בבוקר שלמחרת.

סיפורים ידועים: חוזרים מארמון, לאורך רח' שנקר  אליש ועוד משהו, אולי איתן נזכרים שיש דבר כזה 'עוגת בורג' יענו קרואסון. זה כנראה מזכיר להם מברג והם 'בשוונג' של ההליכה נכנסים לבית קפה/קיוסק ושואלים אם אפשר לקבל 'מברג בצלחת'. שטות גמורה. המוכר שעומד נבוך לא בטוח מה עליו לענות. שואלים עוד שאלה, "האם יש עיתון בצלחת?" והם יוצאים מהקיוסק, מרוצים מעצמם וצוחקים. אנו שבאים בעקבותיהם לא כל כך מבינים מה קורה אבל העולם מצחיק ואז גם אנו צוחקים. מה זה משנה בכלל על מה.

לאחר הפסקת 10 מגיעים לכתה. ליאורה מתלוננת בפני המורה על אריה. המורה שואלת את אריה מה קרה. אריה עם הצחוק המתוק שלו עונה: "אני בהפסקה, פתאום איזה טנק רץ אחריי…." הכתה צוחקת. אריה צוחק. ואף המורה השובניסטית הזו צוחקת גם. אני חושבת שמכיון שרק אני זוכרת את הסיפורים האלה, כדאי שאריה יתנצל בפני ליאורה במפגש.

כולנו זוכרים את המורה לאנגלית. גב' דליה סודאי. משהי מהדור הישן, שלמידת האנגלית מפיה היה כמו ללמוד עברית מחתול. לא תמיד היה קשר בין המילה המקורית לבין מה שיצא מפיה. לא פלא שלקח לי הרבה שנים לבטא מילים באנגלית כפי שצריך. התארים שנקשרו בצורת הלימוד שלה התאימו לאלה שהיו לומדים אנגלית גם לבד. לי בכל אופן, היו לפעמים חלומות בלהה בהם היא מעמידה אותי מול הכתה עם הגב ללוח ועלי לדקלם באנגלית קטע. סיוט שלא הענקתי לאף אחד מתלמידיי. אבל צעקותיה המפחידות ומילות "החיבה" שהעניקה לתלמידים שהתרוצצו לה בחדר המדרגות בזמן השיעור, והזכירו לי את נאומיו של בגין בככר מלכי ישראל, היו נקודות האור היחידות שזכורות לי ממנה כמו: "חבלניםםםםם!!!"

הקבוצה של השומר הצעיר הצטרפה אלינו בזכות הזוגיות של יעל ומנחם, אריה ויצמן המפקד שנולד עם דגמ"ח ביד, הלילות והימים שעשינו על מעקה בית האבות בצומת שנקר-היסתדרות ולימים קרס.  המאבק השקט על ההגמוניה בין הבנות, שאף אחד לא מעז לדבר על כך אבל הוא קיים עד היום וזה בסדר ובריא בכל חברה.  וכמובן זוג אחד שנולד מאיתנו נציגינו בדרום אפריקה ענת ומנחם.  וכאן המקום לסיים. נתראה במפגש בו הוזמנו רק בני הגרעין. נו, נו, נו. רוצים לחזור לרחם במקרה?

כאשר אני קוראת דברים אלו שוב אני מרגישה שצריך לצקת מליון סיפורים בעיקר מצחיקים, שנצורים במוחותינו ועלולים להיכחד עם הגיל. (ושמתי לב במפגש שעבר שאנשים מתחילים להמציא סיפורים שלא היו ולא נבראו אלא נוצרו בדמיונם הקודח)סיפורים של מחנות עבודה. של הליכה ביחד לסרטים, של חזרה מארמון לאחר פעולה בתנועה וכל מה שעבר עלינו בדרך עם השטוזים של אליש איתן מנחם איציק איתן הלל אריה. ושימו לב שאני לא רושמת את שמות הבנות. משום מה היום אני מרגישה שהיינו הרקע, הקהל שתפקידו למחוא כפיים. מליוני הסיפורים יכולים להושיב אותי לנצח מול המסך ולכן אני מציעה שכל אחד ינדב סיפור וישלח לי ואני אשלב אותו בטקסט זה כך שתהיה לנו מזכרת.

אל תעצרו את עצמכם. כתבו לי. ואשלב זאת. קדימה.

כאשר חיפשתי תמונות באינטרנט מצאתי את זה תחת השם בית ספר חנקין חולון: http://www.izkor.gov.il/HalalKorot.aspx?id=510903

מודעות פרסומת