"אנוכי ה' אלוהיך" מאת ד"ר אודי מנור. ותודה מיוחדת עבור תרומתו הנדיבה לפינה חמה זו.

בריאת האדם, מיכאל אנג'לו, קפלה ססטינית, ותיקן רומא

הכל התחיל כשהשותפים שלי להנהלה העולמית (היי, לא באמת חשבתם שהמילה 'אלוהים' המעידה על ריבוי, היא מונותיאיזם כפי שסיפרו לכם , לא?)… בכל אופן הכל התחיל שהשותפים שלי הציעו לי (אחרי הכל אני ראשון בין שווים) ללכת ללמוד במכללה כלשהיא לחינוך.

למה חינוך שאלתי, והמלאכים והאלים האחרים במועצה העליונה שלי הזכירו לי כמה הסתבכויות מיותרות שלי. אתם יודעים, בהתחלה זה הלך חלק, אמרתי: אור! נהיה אור, אמרתי: מים! נהיו מים, אמרתי: תנינים! נהיו תנינים. אמרתי: אשה! נהייתה אשה. אבל אחרי זה הנחש, התפוח, הכרובים, להט החרב, קיין, הבל, שלא לדבר על נוח וכל הבלגן הרטוב הזה שעשיתי לפני הקשת בענן. יצירה יפה, תודו.

בקיצור, הפעם החלטתי לרדת מהעץ, עץ הדעת כמובן, ולשמוע לעצתם. עלעלתי ברשת, ומצאתי מכללה לחינוך אחת בצפון, שאומרת על עצמה שהיא הכי טובה, ואני, שיודע שמלים הם מעשים, מאמין להם. אם הם חושבים שהם הכי טובים, הם בוודאי הכי טובים.

הגעתי, ניגשתי למשרד הראשי, שאלו אותי כמה שאלות ואמרו לי נו, ברור, ישר להסבת אקדמאים. לא שידעתי מה זה, אבל זה נשמע טוב. אני הולך למשרד של ההסבות, ואחרי המתנה קצרה מגיע תורי. ממלאים טפסים כמובן. השם? היא שואלת אותי. השם? נו, 'השם' זה אני. לא, היא חוזרת ואומרת, לא, מה השם. נו, 'השם זה אני' אני שוב אומר לה. התייאשה. טוב, היא אומרת, תוציא תעודה. תעודה? מאיפה יש לי תעודה? למזלי, בזמן שהמתנתי התחלתי לכתוב קצת זכרונות אז הגשתי לה את הדף. ומזכירה של הסבת אקדמאים כבר ראתה הרי הכל. אז היא לקחה את הדף, ומצאה שם את המלים שכתבתי ממש כמה דקות קודם, 'בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ'. אלוהים? היא אומרת, בסדר. אבל אפשר לקרוא לך אלי? אלי??. שיהיה.

אבל כשאני מסתכל בטופס אני רואה כתוב שם יה-דויד. אני שואל אותה תגידי מה זה יה-דויד? היא אומרת לי לא, זה לא יה-דויד, זה, נו. אתה יודע, השם המפורש שאסור לי בכלל לא רק לומר אלא אפילו לא לכתוב. אבל אמרתי לך ששמי הוא השם, לא? לך תבין.

טוב, הסתיימה ההרשמה, היא אומרת לי יתקשרו אליך. יבדקו את התיק, נראה מה הלאה. עוברים כמה חודשים, ואני מקבל הזמנה להתייצב בפני הוועדה העליונה לענייני הסבת אקדמאים. "המקרה שלך" הם אומרים לי, "הוא מקרה מאד מיוחד. אין טעם" הם מדגישים, "שתבזבז את זמנך ב'ניווט כיתה' או ב'על סף המעשה החינוכי'". ומדוע? כי "הבעיה שלך" הם מסבירים, "היא בשדה בכלל וביחסי אנוש בפרט". ולכן הם החליטו לשלוח אותי ישר להתנסות מעשית אבל בליווי של המדריך הפדגוגי הטוב ביותר שהם מכירים. הם מזמזמים למזכירה שמחייגת מספר ואחרי כמה דקות אני כבר שומע אותו מתקרב.

אהלן יא-משה!! הם אומרים בחיוך גדול. "אהלן וסהלן" הוא עונה בחיוך עוד יותר גדול הנמרח על הפרצוף הענק שלו המשתרע מתחת לקרניים שצמחו לו בראש…אני  בכל אופן, מתפלץ. משה??!! אני אומר לועדה, משה??!!! כבר יצא לי לעבוד איתו. הבן-אדם לא רק שלא בא לו לעבוד ומנסה להתחמק מחובות בשלל תרוצים משונים, אלא שלמרות שאמרתי לו שאני אלוהי אברהם יצחק ויעקב הוא לא הכיר אותי ובכעס אמרתי לו: 'אהיה אשר אהיה' והוא, במקום להסיק את המסקנות, כלומר ללכת למצרים, להודיע שחזרתי ולהראות לכולם את הדרך לארץ המובטחת, הדליק שם איזה שיח והלך לחפש כבש. וממנו אני אמור לקבל עיצות וסיוע? "כן!" אומרת לי הוועדה העליונה להסבת אקדמאים. "בדיוק". "ואל תעשה עניינים" הם מוסיפים, "אתה בוודאי זוכר" הם מטעימים, "שאנחנו המכללה לחינוך הכי טובה שיש". כן, אמרתי, זוכר. שיהיה. אשר יהיה.

משה ואני יוצאים. בכיסו אייפוד ועליו הקלטת המשימה, בסגנון 'משימה בלתי אפשרית':                                                                                                                                         לרשותכם כיתה טיפולית לא פשוטה. עליכם להוציאה מעבדות לחרות. גודלה מעט מעל לתקן, 600 אלף איש. השליטים האמיתיים של העולם הזה, כלומר פקידי האוצר, קיצצו בתקנים וזה מה יש. בכיתה הטיפולית הזו, מיותר ציין, סובלים כו–לם מדיסלקציה, דיסגרפיה, דיספוטנציה ודיספרופורציה. היו אמנם שניים שחשבו שאין להם אף לקציה, אך בבדיקה נוספת הסתבר שגם להם יש לקות נדירה: דיסדיסלקציה דיסמנטלית דיסרספקציה הורמונלית. מדובר בלקות חמורה המטופלת באמצעות 14 סוגים של תרופות. נשקלת האפשרות לתת לשניים הללו פטור מהחובה לנשום. אך הבעיה המרכזית של הכיתה הטיפולית הזו, היא מנטליות העבדים שלהם. כמו תלמידי תיכון וסטודנטים לתואר ראשון, הם רגילים שיגידו להם מה לעשות, מה לחשוב, מה ללבוש, מה לראות, מה לאהוב ואת מי לשנוא. המשימה שלך אלי, היא להוציא אותם מעבדות לחרות. משה יפקח עליך ובמידת הצורך יתן לך עצות והנחיות. עליך להשמע לו ככל שהאגו שלך יאפשר זאת. אבל כדאי מאד שתזכור שלא רק כל החברים שלך שם במועצה העליונה של האלים והמלאכים ממתינים לראות שהשתפרת, כל העמים כולם לא היו רוצים לראות אותך בכשלונך, בכלל ובפרט שמצאנו מכתב אחד שלך, בו אתה מפנטז כהרגלך על כך שיום אחד 'תימלא הארץ דעת השם כמים לים מכסים' וכן הלאה.

קלי קלות אני אומר. עליתי על כסא, נעצתי מבט בכיתה הטיפולית הזו, ופשוט אמרתי: 'ועתה אם שמוע תשמעו בקולי…ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש'. (איזה טקסט! איך הייתי מבסוט מעצמי). כי כל מה שהם צריכים לעשות זה לשמוע, ומיד הם יבינו את המשמעות ויהפכו לממלכה של כהנים וקדושים, זאת בניגוד לבית העבדים המיצרי בו יש רק מיעוט קטן של כהנים וקדושים הרודים בהמון של עבדים. פשוט, נכון? תשמעו –> תבינו. זהו, שלא.

כי מה עונה לי העם?? "כל מה שדיברת, נעשה". נעשה???

אני ביקשתי לעשות משהו??? זה פרעה שביקש לעשות, והרבה . מה אתם כבר רצים לעשות?? שמעתם? הקשבתם? חשבתם?? ישר מתכנסים בכיכר להפגנה, מדפיסים חולצות, צועקים סיסמאות ורצים לספר לחבר'ה.

נו, אומר משה. "הרי זו כל הבעיה. אתה חושב שכמו כשאמרת אור! נהיה אור, וכמו כשאמרת תנין! נהיה תנין, וכמו כשאמרת אשה! נהיתה אשה> ככה אתה חושב שאם תגיד לעם להיות חופשי הוא יהיה חופשי?" "אז מה אתה מציע" אני שואל אותו, והוא, שבוודאי חשב על זה מראש. אומר לי, "תן לי כמה ימים, בינתיים לך לכתוב סיכום ביניים של מה שהיה לנו עד עכשיו".

נו, עד שהוא חזר 'מצאני יושב וקושר כתרים לאותיות', וכל כך הייתי עסוק באיורי אותיות וקישוטיהם – סטודנטים אחרים אמרו לי שיותר חשובה צורת ההגשה מאשר התוכן –  עד שהוא נזף בי: 'רבש"ע, מי מעכב על ידך?' בקטע הזה התחיל בינינו סיפור שאין לי כרגע זמן לספר. בכל אופן הוא אומר לי, "פתרתי את הבעיה. אתה הרי חזק בפירוטכניקה, נכון?" 'כן' אני אומר לו. "סחתן" הוא אומר לי,  "נארגן מופע אורקולי, רעש וצלצולים כמו שאתה אוהב. אתה תגיד להם מה שתגיד, ונראה אם תהיה מרוצה מהתשובה. סבבה?" 'סבבה'. נו טוב, משה מרים טלפון לאור קולי, ועם רדת החשכה אני מוצא עצמי עומד על הר, מיקרופון ביד כל הכיתה הטיפולית הזו בשלשות, בבגדים לבנים, רחוצים ומסורקים ומגולחים, ממתינים למוצא פי. ו…כלום!!.

זה פשוט לא עבד. אני אומר להם לשמוע, והם בשלהם – כל מה שתאמר, נעשה. אני אומר לשמוע, הם אומרים לעשות. אני לשמוע, הם לעשות. מייאש. אבל לא איש כמשה יתיאש. הלך כאן, הלך שם, חזר ומצא את הנוסחא, נו, אתם כבר מכירים. זוכרים? משה שמע ממני, כתב כמה דברים על דיסק-און-סטון, הקריא באזני העם, שאמר: "כל אשר דיבר אלי, נעשה ונשמע".יצאתי גדול.

העם חזר לעיסוקיו, אתם יודעים כבר את ההמשך. מה שאתם לא יודעים שכל הבלגן הזה עם העגל נגרם ממחסור ברטלין. זה מה יש, כיתה טיפולית לא פשוטה, דיסלקטים כולם, קשה למצוא חנייה, המחשב תמיד מקולקל, יש מלא עבודות. אבל משה… כן… משה. לא תאמינו. אני שואל אותו מה הלאה? 'אמרו לי' אני אומר לו, 'שכדי לקבל תעודה עליך לכתוב איזה דוח פדגוגי, אני מקבל 95 וזהו'. "95??!!" הוא אומר לי? "למה רק 95?? כל סטודנטית כאן לא יוצאת מהבית עם פחות מ-100, שזה גם הממוצע של כל הסטודנטים כאן. אז איך אתה, דווקא אתה!! מסתפק ב-95??" על השאלה הזו כבר לא יכולתי לחזור בתשובה. ממוצע 100??  באמת המכללה הטובה ביותר!!

אבל זה לא הכל. כי בדוח הפדגוגי שלו, שנפתח במלים "אלו הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל" (שזה כמובן קצת מוגזם, כי הוא דיבר בסך הכל בקול-אורנים), הוא כתב דברים ממש מחמיאים. זוכרים את התשמעו-נעשה-תשמעו-נעשה-תשמעו-נעשה שנגמר בנעשה ונשמע? אז הנה מה שכתב משה בדו"ח הפדגוגי שלו: "את הדברים האלה דיבר השם (זה אני!!) ויהי כשומעכם (זה אתם) את הקול מתוך החושך וההר בוער (איזו פירוטכניקה!) ותקרבון אלי (כלומר אל משה) ותאמרו: את כל אשר ידבר יהוה אלוהינו אליך ושמענו ועשינו". קאפיש?? קודם שמענו, אחר כך עשינו. זהו. זה הסיפור. על הציון אתם שואלים??? נו, זה ביני לבין משה והמזכירות של הסבת אקדמאים. אמא אבל היתה מאד מרוצה. ואבא קנה לי טי-שרט.

* דברים אלו נכתבו לכבוד אירוע שנערך ב'אורנים' בשם 10X10 בנושא עשרת הדברות, בו הציגו אנשים מעניינים כל דיבר למשך 10 דקות , בתבונה רבה, יצירתיות והומור עדין.

מודעות פרסומת