פגישה לגמרי לא במקרה

מול העיניים מרצדות להן תמונות. תמונות נוף יפיפיות, שכבר לא עוצרים לאף אחד את הנשימה. "אני לא מבינה, למה אני מכלה את זמני בפייסבוק על הבוקר, בשביל זה המציאו את ההרצאות באוניברסיטה, לא כך?"

"מה את צועקת שם?

"אני לא צועקת אני תוהה".

"ובמה את תוהה, שזה דבר חיובי מאד, לפעמים".

"אני תוהה מדוע אתה עדין בבית כאשר השעה כבר שבע וחצי בבוקר, הבנות צריכות להגיע לגן ואני צריכה גם להתחיל פה עניינים יותר חשובים מהשטויות שנועדו או לשעות מאוחרות יותר או לפח הזבל".

ועתה תבואנה שתי אפשרויות: או שהוא ייעלב, או שהוא יגיב בחיוב על דברי טעם אלו.  הוא שתק לחצי שנייה, מלמל איזה משפט של 'כמה היא מדברת…' ואמר בקול ברור:"צודקת, אנו עפים" .

הוא ניגש אליה, נישק אותה בחום עם מבט של 'אוהב אותך למרות התוקפנות המתוקה שלך', פרס ידיים לצדדים, כל ילדה נתלתה על יד וביחד עפו החוצה תוך כדי שריקות  וציוצים. היא הביטה בשלושתם בחיבה וליבה התמלא באושר ,מתוקים שלי, חיים שלי…. יללה לעבודה,  חשבה.   הטלפון צילצל, היא מורידה את הכלים תוך כדי שיחה. -"מי??" שאלה.

"נו, אני הוא זה, שעזרת לו בספרייה למצוא את הספר".

לקח לה שתי שניות והיא נזכרה. -"והסתדרת?"

"כן, מצוין, תודה על העצות".

נוצר איזה שהוא שקט. והיא לא כל כך שמה לב כי היתה עסוקה בעוד משהו. אבל הוא כן שם לב ומיהר למלא את החלל. -"מה שלומך?"

"…מה שאלת?"

"שאלתי מה שלומך?"

"אה, מה שלומי?" והיא פרצה בצחוק. "לא בשביל זה התקשרת?"

היה שקט בצד השני, כנראה שנעלב ממני, חשבה: כרגיל איתי. "סליחה סליחה, לא התכוונתי לפגוע אלא לשאול בדיוק למה התכוונת בטלפון הזה, ז.א שהתקשרת, ז.א גם זה לא נשמע טוב. נחזור להתחלה. שלומי אחלה, ומה שלומך אתה?"

"גם אני מרגיש לא רע" ציחקק-"רציתי פשוט להודות לך". (היא הסתכלה על הטלפון לשנייה להיות בטוחה שהיא שומעת טוב, אדים עלו ממנו) היא חסכה ממנו את המילים ואמרה, שאין בעיה ותשמח לעזור בהמשך ועוד כמה מילים על הספר שכל כך חיפש וכו' וכו'. אמרו שלום וסגרו את הטלפון.

השעה היתה כזו שכבר היתה צריכה ללכת. שיחת טלפון בשעה כל כך חשובה בבוקר, ממש לא לעניין. עתה היה צריך לעשות הכל מהר מהר. לאחר שעברה על המטבח, פינת האוכל, היא נכנסה לחדר השינה וכרגיל מתחה את השמיכות, כסתה את המיטה בכיסוי שנותן איזה שהוא סדר למחשבות שלה. פתחה את התריס הגדול. האור הגדול, שמש הבוקר, יוצקים בה כוחות חדשים מדי יום. אם נמות מתי שהוא, לפחות שנהנה בדרך.

*********

פס של דממה נשמע באוויר. והיא, החלה לשחזר את השיחה המוזרה בראש. איך אמרה מה שאמרה, ואיך הוא אמר כך או אחרת. בדיקה והלופ האין-סופי למשמעות הדברים מיד עולים לה בראש. ואז יכולות להיות כמה אפשרויות: א. אם טרח והתקשר להגיד תודה על איזה עזרה קטנה אז כנראה, שהתרשם 'עמוקות' מהעזרה. כי אולי אף אחד לא עוזר לו אף פעם. או ב: שהוא היה ממש במצוקה, למשל לבד בספרייה, לבד בעולם, ואי-אפשר היה לקבל מאף אחד עזרה רק, רק ממנה. מזל. וג': אולי… אולי התרשם ממנה מלבד מהעזרה שלה. אהה, לא יכול להיות … באמת.   ואפשרות  רביעית : אם טרח והתקשר להגיד תודה. הוא פשוט אדם נחמד. ילד טוב מבית טוב ויודע להגיד תודה למישהו שעשה משהו למענו,  דבר שהוא יותר הגיוני.  ואצלה: יכולות להיות שתי אפשרויות: א. אם קיבלה זאת כמחווה נחמדה וראתה בזאת הבעת תודה בלבד. היא תחזור לענייניה ותמשיך בעיסוקיה כפי שתוכננו וכמובן מחשבה זו תצטרף לכל אותן מחשבות, שיושבות אי שם במגרות המוח, שבוודאי תצוצנה בגיל 80. כי אז יהיה זמן לחשוב עליהן. ואפשרות ב: אם ראתה בטלפון זה מעבר להבעת תודה, היא תעצור, תחשוב ותתפלא. ואז מחשבה זו תעסיק אותה בהתחלה הרבה ולקראת סוף היום… יותר. החומרים שמהן עשויות מחשבות יתבשלו ויגלשו מהסירים בראש, והיא תנקה את כל מה שגלש שוב ושוב. משהו שלא ייתן לה מנוח.

והוא: יסגור את הטלפון ויגיד לעצמו, איזה אידיוט הייתי, מה אני נטפל אליה, מה גרם לי להשתגע לגמרי? מה אני מתקשר להגיד תודה, כאילו משהו הציל אותי מתאונת דרכים. סך הכל עזרה בספרייה.  מה תפס אותי? מה בעצם אני רוצה פה? סה"כ בחורה נחמדה, יש כמוה מליון.  או שיחשוב: נכון, תירוץ מטופש אבל, מה זה חשוב,  בפעם הבאה נשאר לי לפגוש אותה 'לגמרי במקרה'. והמחשבות תרוצנה בראש, תעשנה הקפות סביב הגולגולת ותחזורנה לאותה נקודת מוצא.

**********

בערב לפני השינה, לאחר המהומה של ארוחת הערב, מקלחת וטקס השינה של הבנות, היא נכנסת להתקלח. ושם, בשקט, המים מלטפים את ראשה, פניה גופה ומתנפצים על רצפת המקלחת בצליל עדין, וכך בעודה מרגישה כמו דולפין רטוב ומבריק והיא נזכרת. רגע, מה זה היה לעזאזל הבוקר? מה שדי מפריע לה בשלווה הרטובה הזו. וכשהיא מתנגבת חושבת: מצחיק, מחליפים שתי מילים עם משהו זר, טון דיבור חמים, תחושה של קרבה, צחוק חביב ו'בום', זה לא יוצא מהראש.

והוא לפני השינה, סוגר כמה דברים במחשב, עונה למיילים, קורא חומר למחר, עושה סיבוב-פייסבוק , מצחצח שיניים ותוך כדי זה מביט במראה ושואל את עצמו, מה קרה לי היום בבוקר? הוא עוצר את מלאכת הצחצוח הנמרצת ,משחת השיניים קצת מטפטפת על שפתו התחתונה, הוא אוסף אותה בלשונו ונזכר שבעצם זה לא שוקולד ויורק בגועל לכיור, שוב מביט במראה וחושב: איזה שטות אחזה בי. איזה פדיחה, כמה צחוק אני עושה מעצמי? ממלא את פיו מים ותוך כדי כך הוא חושב: זה חייב להישכח. אם אפגוש אותה במקרה, אגיד שלום וזהו. יורק את המים ויוצא מהמקלחת.

**********

למחרת קמו שניהם מהשינה. כל אחד במקום אחר כמובן. הכל נשכח. בעודה משחזרת את משימות היום החדש שעליה לעשות, היא נזכרת. במקרה של אתמול. נראה לי, שהגעתי לנקודת אל-חזור, התערובת הכימית במוח יצאה לדרך וזה כבר זורם בורידים. היא מביטה על כפות ידיה ואכן הצבע שלהן השתנה. למה זה עולה לי שוב? שואלת את עצמה. אולי מפני שזה חריג, מפני שלא בכל יום משהו מצלצל להגיד לי תודה. ובמיוחד שהוא נראה, וואלה לא זוכרת….טוב אל תתחילי,גוערת בעצמה בשקט וקמה לאט מהמיטה. אפשר להילחם בזה, חושבת, עוברת למצב ישיבה ולא ממהרת לקום. מסתכלת לעבר החלון הענק שזה עתה לחצה על כפתור התריס שלו. אור חזק של תקווה הולך ומתגלה, העמק פרוש למרגלות המיטה, מנידה את ראשה כמגרשת מחשבה. ברקע נשמע קולו של איציק "אני רואה שאת קמה, את רוצה קפה?" ממתי הוא שואל אותי, מה קורה פה? משהו גונב לי את תפקיד המלצרית בבית הזה. "כן, תכין לי, תודה" . היא מציצה מבעד לדלת לראות אם אכן זה הוא שהציע ויש קשר בין ההצעה לבין הדמות. והיא קוראת לעברו תוך כדי גישוש אחר נעל הבית השנייה: "היום אני באוניברסיטה, רוצה שאביא לך ספר, איזה שהוא ספר…?"  לרוץ מהמקום בו אני נמצאת עד לספריה, כשאני לא בדיוק צריכה משם משהו, איזה הקרבה. האומנם?   מחשבה זו מקפיצה אותה מהמיטה. היא מתלבשת מהר ונגשת לצייר לה כמה ציורים על הפנים. ככה, כי צריך. סבתא תמיד אומרת, אישה לא יוצאת מהבית בלי איפור, ליפסטיק, בושם ותכשיט. אולי היא צודקת. איזה רוח גבית מניעה אותה קדימה. והיא תוך שניות מתלבשת וכבר במטבח שותה את הקפה. בעלה מסתכל עליה בהתפעלות. -"קרה משהו?"

"לא, למה?" היא עונה בשאלה.

"לא יודע, משהו בוהק בך".

היא מביטה בו בציניות קלה-"סליחה יקירי, מאיפה הוצאת את המילה הזו 'בוהק'? נראה לי, שאתה קורא יותר מדי רומנים". אמרה בחיוך, נשקה לו במצח. ויצאה במהירות למטוס שלה.

***********

כשהיא יוצאת ברברס מהחנייה הדיסק כבר מתנגן. יש לה מן משחק כזה, להפעיל את הדיסק יחד עם הנעת המנוע, באותו שיר, שמזניק לה אדרנלין למערכת הדם הישר למוח. משהו בזה מעביר אותה מאירועי האתמול אל ההבטחה של היום החדש. מכל מה שעשתה אתמול נשאר לה בזיכרון רק שיחת טלפון שולית, איך זה? היציאה המוקדמת מהבית מביאה אותה יותר מהר מהרגיל אל מגרשי החנייה של האוניברסיטה, איזה כיף, יש גם חנייה, איזה יום נפלא. עכשיו תהיינה שתי אפשרויות. האחת שהיא תיכנס לספריה, תיקח את הספר ותצא. והשנייה שהיא תיכנס לאט לאולם, תסרוק בקשת רחבה את האזור ותבדוק את האפשרויות, אחר-כך תיקח את הספר ותצא תוך כדי בדיקת שטח סמויה נוספת, ליתר ביטחון, והיידה, לעבר השיעור הראשון. בכניסה לספריה שטף אותה גל קטן של התרגשות. וואו, הגזמתי, היא חושבת לעצמה. היא נכנסת ישר לאולם החדש של הספרייה. מרגישה כמו בזירת הפשע. איך זה שאני נמשכת לזה . מה קרה פה בכלל?

וגם פה שתי אפשרויות: א.מנסה לשחזר את אותם רגעים של מפגש אקראי שלא השאיר בפעם הראשונה כל רושם, במטרה ליהנות במודע הפעם. ב.חושבת: איזה טיפשות מצידי להגיע עתה לספריה ומנחמת את האגו שלה ב-"בעצם, לא טיפשות, אני באמת צריכה את הספר, שאני דוחה כל פעם כי אין לי כוח ואין לי זמן להגיע לספריה. והפעם, יש לי זמן. באמת". היא מהרהרת במן חשיבות ושכנוע עצמיים, שבאה רק עבור הספר. אבל במציאות, כאשר היא מסתובבת בין המדפים, היא מביטה פה ושם אולי תפגוש חברות אולי…. טוב איזה שטויות מצידי. יש בזה משהו מביש, שהורס את התדמית שלה בעיני עצמה ובעיני הסביבה. היא לא תיתן לעצמה להיות במקום הזה, הפגיע, חלילה. ובמרץ רב היא רושמת את ספר בדלפק, מחליפה כמה מילים ענייניות עם הספרנית. שואלת לגבי ספר אחר, מסתובבת ויוצאת. היא מסתכלת על השעון ורק הוא אשר מחזיר אותה למצב האמיתי, כן, מהו 'אמיתי' בכלל?  כל הסיפור נשכח בשנייה ואולי רק נדחה, אני מאחרת, הגזמתי. אבל מה, השגתי את הספר. פתאום טלפון. אלוהים, אין לי אוויר….אמא בטלפון. רוצה להיפגש היום. "אחלה" היא מאשרת. "איפה?" היא שואלת. "באיזו שעה?" היא מוודאה ויוצאת מהבניין ישר לבניין הבא תוך כדי הליכה מהירה, כמעט ריצה, היא מתחילה לצחוק כי לאמא שלה תמיד יש איזה סיפור מצחיק לספר בכל שיחה, בעודה צוחקת, מכניסה את הספר לתיק ופונה לעבר הבניין, הטלפון תפוס בצוואר, 'למקבל למקבל'[1] היא חושבת לעצמה, אין זמן, הספר כמעט נכנס לתיק היא בסיבוב ולא שמה לב…ובום "שיט" היא מקללת בשקט. רגלה נכנסת לערוגה של העץ המסכן הזה, שהרוח הורגת אותו כל היום, מזל שלא עיקמתי את הקרסול, חושבת, הנעל מתלכלכת מבוץ. היא מוציאה טישו, מנגבת את העקב, נשענת על הקיר לשנייה ואחר ממשיכה ללכת מהר כמעט ריצה ומדי פעם מדדה על רגל אחת כדי לנגב את העקב.

"מה קרה?" נשמעת אמה מודאגת.

"שום דבר, נכנסתי לבוץ!"

"אה, מעניין, עוד פעם הכנסת את עצמך לבוץ, מה הפעם?"

עוברים ושבים עוקפים אותה ומישהו עומד ולא זז, איזה תקוע, זוז כבר, היא חושבת. היא מרימה את ידה עם הטישו ומחפשת מקום להשליך אותו, בטלפון אימה עדין מדברת בקול ובמרץ רב והיא מתמהמהת…..

"אה, לא משהו שאת..חושבת….".

"לפי צורת הדיבור שלך, נראה לי שזה יותר ממה שאני חושבת…"

היא סוגרת את הטלפון לאט בלי לענות לה. ועושה תנועה של 'ממש לא חשוב' תוך כדי חיוך מטופש של ילדה בת שתים עשרה. היא רואה בעיניים שלו משהו שהרבה זמן לא ראתה בעיניים של אנשים. איזה שטוזה, היא כמעט נופלת שוב ונתקלת בקיר מאחוריה, הדופק עולה, היא מזיעה מעט ואין לה אוויר כדי לדבר, והיא אומרת בביטחון וחביבות: "אה, זה אתה מהספרייה, שמצא את הטלפון שלי והתקשר? לא ככה?"

הוא מחייך, "אהה" עונה בביטחון, היא מחייכת… עתה יכולות להיות שתי אפשרויות או שהיא תשוחח קצת עם זה שעומד לידה, תפסיד את השיעור הראשון, תשב איתו על כוס קפה ואחר כך אלוהים גדול. ואפשרות שנייה:  תגיד שלום, תחייך ותגיד שהיא ממש ממהרת לשיעור ותעוף משם כל עוד נפשה בה מהפחד להסתבך. נו, אז היא באמת אומרת שלום ורצה לשיעור. ועתה שתי אפשרויות נוספות: או שהיא תיכנס לשיעור ותתחיל את היום כרגיל. או שהיא תרוץ לשיעור ולא תוכל להתרכז ובכוחות עצומים תביא את עצמה לזה ותתפלל, שתקבל ממנו מיסרון ואחר-כך תיפגש איתו לא 'לגמרי במקרה'.


[1] לבצע פעולות בו זמנית.

מודעות פרסומת