בוגר בן שלוש (טקסטים לסוף שנה, אפשר גם לגלאים גדולים יותר)

בקרוב תתחיל שנה חדשה. אמא שלי אומרת שבעוד יומים אני אהיה גדול בשנה. האם כולם יהיו גדולים בשנה או, שרק אני אבוא לגן ואהיה הכי גבוה בשנה וכולם יהיו נמוכים מהשנה שעברה.

היום יורד גשם, גם אתמול ירד גשם.

יש דברים טובים, שעושים בצהרון, כשיורד גשם, בחוץ.

ויש דברים, שהייתי רוצה לעשות דווקא בחוץ, באותו הזמן בדיוק.

אז הדבר הטוב שעושים בגשם חוץ מאשר להרטיב את הנעלים והמכנסיים בשלוליות ולצאת בלי מעיל ולהרטיב את הראש, זה להישאר בגן ואז:

מצטופפים בפינת הקריאה,

שוכבים על כריות ומזרונים,

מתכסים בשמיכות שלא תמיד יש לכולם ומתחילים למשוך קצת לחברים שלנו. ואז הם מושכים לנו ואנו מושכים להם עד שנמאס לנו.

זה ממש כיף להתכרבל ככה עם החברים שלנו.

אבל אז קצת מושכים בשערות

וקצת דורכים על הידים

ומתלוננים קצת.

ופתאום הכל נעשה שקט כי כולם מקשיבים לסיפור, שקרני מספרת לנו.

הבעיה עם הסיפורים של קרני זה, שתמיד היא עוצרת את הסיפור באמצע הקטע המותח ושואלת אותנו כל מיני שאלות.

לא תמיד היא יודעת לקרוא ואז היא מבקשת את העזרה שלנו.

ואני חושב, שלא כל הסיפור כתוב בספר, אולי משהו קרע לה כמה דפים בספרים שלה והיא כל הזמן משלימה אותו לפי מה, שאנו מגלים לה.

כשהסתכלתי על הזבוב על החלון, הסיפור הופסק ונשאלה שאלה. למשל: מה אנו חושבים שיקרה בסיפור?

בדיוק ראיתי את הזבוב משפשף את הרגליים שלו,  והגשם המשיך לטפטף על העץ והטיפה נפלה מעלה לעלה עד, שנעלמה איפה שהוא. בחוץ גם עבדו פועלים ועשו רעש רחוק כזה, שהלך ונחלש, בדיוק אז – הופסק הסיפור. הרגשתי, שהגשם נכנס לגן והרטיב לי ת'ראש, פקחתי את העיניים שלי חזק והסתכלתי סביב, לא כל כך הבנתי למה כולם פה סביבי ואיפה הזבוב ההוא , שכבר פרח לו.

לאחר, שהרגענו את קרני ועזרנו לה להבין את הסיפור, היא המשיכה להקריא ושוב היה שקט, שמאד עזר לי להתרכז בטיפות היורדות על העלים בחוץ והן היו כל-כך מבריקות כמו זכוכית.

הסיפור דווקא היה יפה אתמול, על השועל והחסידה. החסידה, שלא ידעה לספר לשועל מה מטריד אותה בארוחה, שהכין לה השועל. ובמקום להסביר לשועל שהצלחת ממש, אבל ממש לא מתאימה לה, היא הזמינה את השועל אליה ונתנה לו לאכול מתוך אגרטל ארוך וגבוה, שזה ממש לא יפה מצידה לעשות לו "דווקא". וכך הם הפסיקו להיות חברים טובים כמו פעם. וחבל, כי אפשר לספר מה כואב ומה מפריע וככה הכעס והכאב בבטן עוברים ואפשר להמשיך ולהיות חברים. אצלינו זה ממש לא ככה, אנחנו תמיד תמיד אומרים מה מפריע לנו….אני חושב…אולי.

בעצם, לפעמים זה ממש כמונו, שאנו נעלבים, שמשהו פוגע בנו בטעות ואנו מאד כועסים עליו אבל לא באמת מבררים ונותנים הזדמנות לחבר הפוגע להתנצל. לפעמים גם אנו רצים וזורקים דברים ושופכים חול על הראש של החברים שלנו וזורקים כדור, בטעות, אבל ממש בטעות,  על החברים שלנו ומגרשים, בלי כוונה רעה ובלי לשים לב ואז במקום לבוא אלי ולספר לי מה עשיתי בטעות, כדי שאני אוכל להתנצל ולבקש סליחה, רצים לגננת ובוכים ומספרים לה, כאילו שהתכוונתי לפגוע ולעליב.

והרי הכל, אבל הכל אני עושה לא בכוונה. פשוט היד עפה לי לפעמים בלי, שאוכל לעצור אותה. והמילים המעליבות והפוגעות בורחות לי מהלשון. ואני ממש מבקש סליחה מהיום והלאה ועד סוף הימים.

ויש עוד מילה מוזרה, שקרני שואלת אותנו. … אוף, כבר אין לי כוח וזמן להסביר לה את הסיפורים שהיא מוצאת.

המילה המיוחדת זה "מוסר השכל", או "מה אנו מבינים מהסיפור", או "דוגמא דומה שקרתה לנו". ואז צריך להצביע יפה, בלי צעקות ולהסביר לה את מה שהיא לא מבינה. אני באמת מתפלא עליה, כל כך גדולה ולא מבינה.

אני מקווה שבשנה החדשה גם היא תגדל קצת ותבין מהר את מה שנסביר לה לאט לאט.

מודעות פרסומת