מיומנו של סרט הקלטה (סיפור מזעזע)

מיומנו של סרט הקלטה:

בשבוע שעבר גילו אותי הילדים. במקרה התגלגלתי לידיהם במסגרת נקיון וסדר המחסן. משהו חשב שיהיה נחמד לילדים להשתמש בי. עד אותו היום חייתי בשקט, שלווה ונחת, ללא הטרדות, ללא עבודה במשך כארבע שנים. עכשיו שכשאני  חושב על זה, בעצם היו אלה שבע שנים. נו, לא פלא, עם הקידמה האלקטרונית המטורפת הזו, דברים חדשים נולדים ואחרים מתים כל כך מהר. גם אותי החליפו במכשירים ואמצעי הקלטה נוחים יותר. לכל אחד יש תחליף, כנראה שגם לי…. טוב, אחזור לסיפורי: הילדים ניסו בעזרת שני מכשירי הקלטה להפיק ממני משהו. הסוללות הוחלפו, המכשירים נפתחו ונסגרו, ידיים קטנות עסקו במרץ,  טולטלתי מפה לשם, משם לפה, הפכו אותי,  כפתורים נלחצו. הובלתי אחורה וקדימה ודבר לא יצא, מלבד חריקות קטנות שהלהיבו אותם והם חשבו, הנה זה מצליח ואוטו טו זה קורה.

שכבת המגנטים הזעירים על הסרט שלי, כבר מזמן לא מסתדרת כפי שהייתי אני והם רוצים. ככה זה שלא זזים ולא מניעים שום חלק תקופה ארוכה.

פתאום קרה והסרט הסתבך במכשיר. משהו הוציא אותי וניסה לישר את הסרט החום. הוא מתח ומתח וקצת ניקה והכניס אותי לטייפ.

ושוב נכנסתי למסלול הנסיונות. לאחר כשעה מאסו בי, לשמחתי והניחו אותי בצד, מה שנתן לי קצת זמן לאסוף את עצמי ולנוח קצת.

אך לא חלפו להן מספר דקות ושוב טולטלתי. הפעם על ידי ילד שהיה נחוש בדעתו להפיק ממני משהו. הוא פתח את מכשיר ההקלטה, שלף אותי בכוח, ניסה לסדר לי את הסרט. משלא הצליח משך אותי וראה כי זה דווקא נחמד לו. הוא משך ומשך "חי- כפתוריי" ומשך. חבריו שראו את המחזה, עזבו את עיסוקיהם וניגשו לראות מה נעשה פה. משהו הציע שימדדו את אורך הסרט. הם לקחו סרט מידה שהיה במגרת ההפתעות, פתחו אותו ומדדו, הקושי היה כאשר סרט המידה שהגיע לשלושה מטר, לא הספיק להם והם נדרשו לסמן את נקודת שלושת המטרים ולהמשיך למדוד מאותה נקודה. חשתי אבוד, הרגשתי שזה הסוף שלי. בעצם זה סוף עידן סרטי ההקלטה. כבר ראיתי מחזות מזעזעים כאלה אבל מעולם לא חשבתי שזה יקרה גם לי. הם משכו אותי וראיתי איך אבריי מתרחקים ממני, חשתי סחרחורת וחשבתי להתעלף, הרגשתי שזה לא ייגמר. הם עלו במדרגות ועדין לא נגמר האורך שלי. קלטת הפלסטיק נותרה למטה וממנה נמשך הסרט. נינט החתולה השחורה רצה מפינה לפינה ונסתה לברוח מהאירוע, לא היה ביכולתה לעשות דבר והיא הרגישה חסרת אונים. רוזה הכלבה השחורה, הסתכלה אף היא ועקבה בעיניה אחר הילדים המנתרים במדרגות בהתלהבות. היא בדקה את האירוע והגיעה למסקנות מסוימות, פנתה אל נינט  ואמרה לה ביאוש והשלמה שאין מה לעשות, זה דרכו של העולם. משהגיעו לסוף הסרט ולא יכלו יותר למשוך, עמדו ולא ידעו מה לעשות הלאה.

הילדים ירדו למטה והחלו לגלגל את הסרט במן 'חירבוש' שלא היה סיכוי להתאושש לאחר מכן. אחר החלו לקרוע מהערמה, שנוצרה חבילות קטנות יותר. ומשסיימו אף זאת, נגשו אל הקופסה הקטנה בה הייתי נתון מרגע לידתי. משהו פיצח אותה לשני חלקים, באותו הרגע נמלטו ממנה חלקיקים וניסו להציל את נפשותיהם. הילד בחן את החלקיקים כמו גלגלים קטנים לבנים עליהם הייתי מלופף, פיסות אלומיניום דקות, שתי חתיכות נייר שרשום עליהם משהו… עצמתי את עיני, לא יכולתי יותר לשאת את הסבל. בערב ,התעוררתי כאשר שיער המטאטא נגע בי. חלקי נאספו לכף האשפה ומשם לפח. פגשתי שם את החלקים נוספים של הקלטת שהיו מחוסרי הכרה אף הם. נזכרתי ביום הולדתי כאשר הוצגתי לעיניהם של שוחרי החידושים וזכיתי לקריאות התפעלות ממידותי הזעירות…זהו, נגמר עידן הקלטות. לכל דבר יש סוף, כנראה גם לי.

מודעות פרסומת