חתולה מאוהבת

הוא הגיע בערב שבועות. בעוד המשפחה  והחברים יושבים לארוחת החג, הוא צעק בחוץ, ילל שעות . בכל פעם היו קופצים, לפי התור ומחפשים אותו. אבל כאשר היו פותחים את הדלת, קולו נדם.  מאוחר יותר, כאשר האורחים הלכו, ירד תומר במדרגות, עם מעיל כבד של כאב ופניו נפולים. אביו שם לב ושאל מה קרה, "שום דבר אמר תומר."

"אם כך נראה 'שום דבר', אז איך אתה נראה כשיש דבר?" והמשיך בעיסוקיו.

 "אבא די, ורק כדי שלא תנדנד, נפרדנו… וחוץ מזה, מישהו בוכה בחוץ".

אביו הסתובב אליו בתדהמה:"מ..מה? מה קרה? הכל הלך נהדר, מה קרה?" וכן אכן שמעו כולם את היללות  אבל אין אף אחד בחוץ, בדקו כבר קודם. תומר הביט באביו במעט ההקשבה, שיכול היה להביא את עצמו אבל אזנו היתה קרויה לצלילים שבחוץ. בכל זאת התעקש ויצא את הבית. האב עצר את עיסוקיו ועקב אחרי בנו מבעד לחלון. אחר, המשיך ותוך כדי שטיפת כלי האוכל לאחר שנפרדו מהאורחים, היה מביט מהחלון ומלטף את הצלחות עם הסבון ומים חמימים כמו ספא 'בקטנה'.  בחוץ לילה. פנסי הרחוב מאירים את הצומת עליו הם גרים, כך שאם משהו היה חולף שם, היה מבחין בו. הוא מנגב את השיש משאריות המים, תהליך חביב עליו, מסתכל על הכיור המבריק כמו צייר הביט על יצירתו הגמורה וחושב אם יש משהו שהוא צריך להוסיף. כן, יש משהו, חשב.  פתח את מגרת הסכו"ם, סקר אותה ובחר לו כפית קטנה שהיתה שייכת לאיזה סכו"ם ישן של סבתא שלו. כפית מרשימה זו תתאים ל'פינאל', חשב תוך כדי חיוך שובבני.  השליכה אל הכיור בנונשלנטיות, כן, עתה זה מושלם. בעודו עוסק בנושא חשוב כל כך, נכנס תומר עם הדבר המיילל בידיים. "תראה איזה חמוד". האב התעורר מהזיותיו, הסתובב ונגש אל השנים:"באמת חמוד, אבל איך אתה מרגיש?" שאל בעדינות כדי לא להיראות מודאג מדי לנפשו של הילד או 'חופר' מדי לטעמו. והבן שהתעלם הפעם מהשאלה הוסיף בחיבה וחום: "ואפילו יפה, נכון? פעם ראשונה, שנכנס הביתה חתול בהיר, כולן שחורות פה". אבל אין זה האבא הזה שיניח לדברים להעלם מבלי שטופלו, והוא שוב שאל אותו מה קרה שההיא נפרדה ממנו.

הבן נאנח בכבדות וידע שאם לא יספק את התשובה שתרגיע, זה לא ייגמר: "היא התאהבה במשהו אחר" אמר הצעיר תוך כדי ליטוף ונשיכת שפתו התחתונה בהנאה. מסוג אותן נשיכות שאמורות לרסן הורים, שרואים את ילדיהם והם כבר נישקו וחיבקו ונותר להם רק לאכול אותם ולהרגע. והחתול, גם הוא לא רצה להפריע לנער הנחמד שמאמץ אותו ברגעים אלו ועושה את המקסימום בתהליך המכירה הזה, לספק לו צידוקים לאימוץ.

"אולי עבר לה השלב הראשוני של ההתאהבות והיא חושבת שזה נגמר…אולי הגעתם לשלב של השקעה באהבה?" תהה  בקול וידע שהוא מתחיל לעבור את הגבול. אחר המשיך לנקות את הארונות שנרטבו מהמים. בעצם אל מי אני מדבר, חשב לעצמו,הריהו עדין נער צעיר, הוא עוד יספיק, אבל בכל זאת, אולי מילים אלו ישמשו לנחמה.

"זה לא שעבר לה ממני" הפתיע הבן בתשובתו שכבר היה נדמה שלא תגיע. "זה מפני שקשה לה איתי, היא לא יכולה לסבול שאני נפגש עם החברים והחברות שלי והיא לא רוצה להצטרף אלינו. וחוץ מזה התאהבה במשהו אחר, כך נראה לי, והיא סוחבת את זה כבר חודש,אני מרגיש את זה".

"הבנתי". אמר אביו וחיפש מילים במהירות במגרת מלות -הנחמה, במוח שלו.

"אתה יודע, יש לי חוק אחד בחיים".

"כן, מכיר את החוקים שלך, יש לך כאלה כמעט תשע מאות תשעים ותשע, מה הפעם?" שאל והסתכל על החתול שהחל לגרגר בעדינות. "תראה הוא מגרגר, איזה חמוד".

"יש לי חוק מאד פשוט, מכיוון, שאי אפשר לעצור אהבה שיצאה לדרך, אז נוהגים בזה כמו מערבולת"

"סליחה, לא נסחפת קצת בהשוואה? מה הקשר בין אחוריים לסיכה עם קוף?"

האב לא מתייחס, מביט הישר אל פני בנו וממשיך בסבלנות ולאט.

"לא עוצרים, נותנים לזה לזרום , בתקווה שזה או שיעצור לבד, או שימשיך ויתפתח לאהבה גדולה יותר, בקיצור, עם אהבה לא מתווכחים, וזה אומר שעליך להניח לה ולראות לאן זה יוביל אותה".

תומר חייך לאביו ולחש לו "תודה, אבא,  תודה על המאמץ, ממש מנחם". אמר בציניות וחיוך. "אתה יודע, אתה לא חייב לתת תשובות ועצות כל הזמן, תרפה, יש דברים שאני יכול לשאת למרות שזה כואב. נשאר לי להבין ולקבל את הדברים, אני יודע".  האב חיבק את הנער הגבוה ממנו קצת. תומר התכופף אליו והניח לו לנשק לו בלחי המתבגרת. בעוד שנתיים מתגייס. "גבר קטן שלי". לחש לו. הוא נשק לו תוך כדי שהוא חופן את פניו בין כפות ידיו ומסניף את הריח הנהדר הזה של הילדים.

-'רוז' הכלבה התקרבה בעדינות להכיר את האורח. "באמת נחמד, לא ככה?" אמרה והסתובבה לעבר 'בל' החתולה השחורה, שאינה מוכנה לסבול אף אחד מלבד את עצמה. 'בל' התקרבה לאט כאשר היא פוקחת עיניה לרווחה בתדהמה, מושכת את הראש קדימה אבל הגוף תקוע במקום והזנב מושך אחורה בעקשנות בתנועת 'ויברח'. אחר-כך עזבה את המקום כאשר היא משגיחה שאף אחד לא רודף אחריה. והקטן, בידיים של תומר מסתכל על המהומה שהוא יצר, ואפילו לא מוטרד מכך, מתרווח לו בחיקו, מסתכל על תומר ושואל:"אני יכול לקבל עוד ממה שנתת לי קודם?" תומר מביט עליו בחמלה, מחייך אליו, ושואל את אמא שלו אם הוא לא מדהים ואם הוא יכול להשאיר אותו בבית. "ודאי מדהים, מה מזיק לנו עוד חתול, גם כך יש שתיים".

"נו, באמת, אמא, מה את אומרת? אני אטפל בו, באמת".

אמו חייכה והביטה לעבר בעלה ועשתה תנועה עם הראש כאילו מוסרת את הכדור וההחלטה לאבא.

אביו הביט בבנו המיוסר וחשב שזה יכול להיות סוג של נחמה בזמנים קשים אלו. הוא הסכים כמובן משום שגם הוא נפל בשבי המתיקות הזו. "אשמור אותו בחדר" אמר תומר.

"השתגעת? קפצה האם. והאב שבדרך כלל אומר את ההפך, היסס בתגובתו.

"הוא יישאר כאן למטה עם כולן". אמרה ולא חיכתה לתשובת האב.

"בסדר, אבל עכשיו אני לוקח אותו לחדר" ועלה למעלה. 'רוז' ו'בל' הביטו על שניהם עולים למעלה אל המקדש של תומר ולא הבינו מה יש בו שאין בהן. 'שולמית', החתולה הקשישה בחצי שנה, בדיוק נכנסה דרך החלון, עמדה על השיש ומיד ידעה, שקרה משהו שלא סיפרו לה. אחר-כך קפצה מהשיש לריצפה כמו שק תפוחי-אדמה שנופל ממשאית נוסעת. עברה ליד 'רוז' ו'בל' ושאלה מה קרה. 'רוז' עמדה להשיב אבל 'בל' הקדימה אותה והתחילה להתלונן על האורח החדש. "איתך אני לא מדברת" אמרה ל'בל' ושלחה לה נחירה מפחידה. "'רוז' תספר לי, בעצם , לא צריך אני כבר מבינה, לפי הסירחון פה". היא נגשה לאזור האוכל ואכלה בלי טענות את מה שהושאר לה. 'בל' נחרדה,אבל ישבה במרחק סביר כדי לראות ולא להיפגע או להרגיז את 'שולמית'. כמו תמיד, היא יוצאת מדעתה, כאשר זו מגיעה, כשמתחשק לה, ואוכלת מכלי האוכל המשותף לשתיהן.

"חתיכת חתולת רחוב פרימיטיבית". מלמלה מתחת לשפמה. 'שולמית' שמעה משהו, הפסיקה לאכול והרימה את ראשה, חירחרה ושאלה:"אמרת משהו?"

"לא , לא, לא אמרתי כלום". עצרה את פיהוקה באמצע מתוך בהלה. הצטנפה לה בפינה וצפתה.

בסיימה לקנח במים, הביטה 'שולמית' לצדדים כדי לראות אם לא שכחה משהו, פנתה לעבר המטבח, קפצה על השיש ויצאה דרך החלון, שפתוח תמיד עבורה, אל הלילה האביבי.

'בל' נאנחה אנחת רווחה. היא ו'רוז' נשארו בבית. היה שקט. כולם הלכו לענייניהם. בעלי הבית הלכו לישון ותומר היה בחדרו עם הרכש החדש. מה עושים? חשבו השתיים. 'רוז' חשבה מעט, הסתובבה לעבר הפינה שלה ואמרה: "במילא אין מה לעשות בנידון כמו תמיד מתלהבים מהצעירים". 'בל' המשיכה לשבת, אולי דלת החדר תיפתח והיא תוכל להתגנב פנימה. לאחר כמה דקות של ציפייה ירדה וישבה בשולי המדרגות, יללה כמה יללות בקשה לתומר, אחר התייאשה אף היא ופנתה לעבר ספת העור השחורה שלה, שלפעמים היא מרשה לדיריי הבית לשבת עליה.

לילה שקט עבר על כולם. החתול החדש נרדם בחדר הנעים והחמים. תומר יצא לבלות, בעלי הבית נרדמו אף הם. 'רוז' ו'בל' נרדמו בסלון כל אחת בפינה שלה ו'שולמית' שנעלמה לתוך הלילה השחור רק אלוהים יודע היכן היא ישנה.

בבוקר קמו בני הבית. החתול החדש התרוצץ כבר בסלון והיה מאד מרוצה להציק ל'בל'. היא שרקה לעברו, צעקה עליו, זזה כל הזמן והראתה סימני גועל מהיצור המוזר הזה. גם בהיר עם כתמים, גם עליז יותר מדי, גם נטפל. בקיצור מיותר. היא מאד לא אהבה זאת וניסתה למצוא לעצמה מפלט במקומות אחרים. אבל מה עליה לעשות. מה , היא תצא מהבית. ואחר כך מה תעשה? תחזור? לאן זה יוביל אותה לבסוף. ברור שצריך לפתור את הבעיה בדרך אחרת הרי לא יתכן שהוא, הקטן, ישתלט על הבית ש ל י . והיא החלה לעשות את מה שהיא יודעת לעשות, שזה לסמן פינות חשובות בבית. אז ככה: מתחת למדרגות, זה מאד חשוב לסמן, שלא יגיע לשם. שם זה מקומי. חשבה לעצמה. לכאן הוא לא יעז להגיע, חסר לו…    והוא הקטן, ממשיך לקפוץ ממקום למקום, מצא לו משחק נחמד של אגוז פקאן, אחריו הוא רץ, מגלגל, קופץ ,  מתקיף, מחליק. והופ, בטעות הגיע ל'בל'. 'בל' קפצה באוויר כאילו עמדה על קפיץ ועוד בהיותה באוויר הבינה שחייה השתנו וזה ממש לא מה שהיא אוהבת. אחר-כך ירדו ההורים לשתות קפה. והם מכינים לעצמם את הקפה עם התקרובת החביבה עליהם. מתיישבים בשולחן האוכל ומביטים בחיבה בקטן כמי שמסתכל על משחקי נכדיו. לפתע תפסו משהו. הם שתקו, הביטו אחד על השני. "תגידי, הוא לא צולע קצת?"

"מה זאת אומרת, לא צולע קצת, הוא צולע הרבה". שוב הביטו לעבר החתול הצעיר המאושר, שאינו יודע פחד וחושב שחיים לנצח. "צולע!" הכריז אבא "בוודאות!". אמא הביטה ברחמים וצער על הקטן וחשבה שסוף סוף יש להם חתול בהיר והנה יש בו פגם. "הוא יסבול מכאבי גב כשיתבגר" אמרה בחשיבות של פרופסור לרפואה.

"מי יסבול? " שאלה שולי הבת כאשר ירדה במדרגות לאחר שנת הלילה הנהדרת שלה. "החתול, הוא יסבול מכאבי גב כשיתבגר". שולי הביטה לעבר אימה בתדהמה:"נו, תעשי לה ביטוח בריאות, מה הבעיה? אגב, איזה שם נתתם לה?" הם אמרו שעדין לא חשבו על שם. עברו כולם לספה הגדולה, ישבו והביטו בחתול. "למה את חושבת שהיא חתולה ולא חתול?" שאלה אמא.

"מפני שיש לה שלושה צבעים, ורק לחתולות יש שלושה צבעים". ענתה שולי תוך כדי חיפוש ונבירה במקרר בתקווה שמשהו מעניין יתגלה לעניה.

"אה, מעניין, אז זו חתולה והיא צולעת, יהיה לה קשה בהריון, ואם היא צולעת.אולי זה מפני שמשהו לא גמור בה.  ואם היא צולעת, כנראה שישנן רגלים קצרות וארוכות,  כמו בשולחן שמתנדנד,כנראה שהתפתחה לא כפי שצריך. אם כך יכול להיות שיש לה עוד פגמים, מעניין מה" לאחר ניתוח קצר של המצב,  נגשה אל החתולה ובדקה. "מצאתי." הכריזה בניצחון.

"מה מצאת?"

"יש לה שלוש אצבעות, שתי כריות, או יותר נכון כרית וחצי. שתי ציפורניים פה ושלוש פה, בקיצור בלגאן"

"מסכנה" אמר אבא.

 "מה מסכנה, מה זה מעניין אותה בכלל, היא לא מודעת לזה או משהו כזה". אמרה שולי. וקמה לחפש עוד משהו במקרר. "מתה על המקרר הזה, תמיד אפשר למצוא בו משהו לנשנש".

 "אני חושב שיש לה בעיות של קשב וריכוז לפי הקפיצות שלה". אמר אבא."למי?" שאל תומר כאשר ירד במדרגות. "למי יש בעיות של קשב וריכוז חוץ מאשר לי?"

"לחתולה".

"איזה חתולה, זה חתול".

"זו חתולה!!" ענו כולם במקהלה והסבירו לו למה. כך ישבו להם בני המשפחה והביטו על החתולה נטולת העכבות, שמקפצת להם בבית. "איזה חבילה של צרות יש לה, מסכנה" אמר תומר.

"חברה, אני חושבת שאנחנו מגזימים קצת" אמרה אמא וקמה ללטף את החתולה. "אבל מה, לפני שנסיים, יש עוד משהו".

"למה את צוחקת?"

"יש עוד בעייה".

"עוד בעייה? מה עוד יכול להיות?"

"השפה התחתונה שלה לא גמורה. הפה שלה לא סגור לגמרי, בעצם עתה אני חושבת שבעיית הצליעה שלה נובעת מכך שרגליה הקדמיות קצרות ורגליה האחוריות ארוכות, ראו איך היא יושבת כמו ארנב, אולי היא בעצם ארנב. שמע תומר, תחזיר ת'סחורה למפעל, הביאו לנו חתולה סוג ד', אולי מהשאריות של ארנב עשו חתולה, אבל לא הצליח להם כל כך טוב". כל אותו הבוקר בדקו את החתולה צפו בביצועיה המדהימים למרות הנכות בכל חלק בגופה. "הרשו לי לציין דבר חשוב נוסף" אמר אבא.

"הרגל הקדמית השמאלית קצרה מהימנית. ז.א לכל רגל יש אורך שונה. היא לא שאריות של ארנב, היא שאריות של כמה ארנבים, מסכנה, איך תמצא חתן במצב כזה?"

תומר נאנח, קצת הצטער על ההפתעות הרבות,שנתגלו לו הבוקר ומבטו נתקע באיזו פינה של החדר. "אתה בסדר?" שאלה אמא. "כן, בסדר גמור… תרגעי!". אמר בחיוך עצוב. ההורים שתקו והמשיכו להתמקד בחתולה.

חלפו להם הימים והחתולה השתלבה כל כך יפה, ששאר החיות בבית הרגישו מקופחות. היתה יוצאת ונכנסת מהבית, בביטחון רב, ללא חשש מחתולים גדולים. היו ימים, שהיתה מופיעה חתולה דומה גדולה ליד דלת הכניסה, מסתכלת פנימה, משתהה מעט והולכת לה. כנראה אימה של החתולה הצולעת, שזנחה אותה וקיוותה שתמצא לעצמה בית חם ואכן כך היה. "תראי בתי, לא אוכל לטפל בך, הטבע הועיד לך חיים קשים, תביני.אולי תצליחי למצוא לעצמך בית חם". כשהגיעה לפירקה, דאגו קצת בני המשפחה, מה יהיה עליה, על הצעירה בחיות. מה אם תסתובב עם חתולים גדולים ממנה, שינצלו את הנכות שלה ואחר ינטשו אותה עם גורים. מה יהיה אז? אבל כמה שניסו להסביר לה היא לא שמעה בקולם והמשיכה להעלם. היתה מגיעה מדי יום, אוכלת את מזונה ויוצאת שוב לרחוב. לפחות היא נמצאת ליד הבית, ניחמה אמא את עצמה. "אני מקווה שחתולים גדולים לא מתעללים בה" הביע תומר דאגה.

"על מי אתם מדברים?" שאל אבא שרק הגיע מהעבודה. " על החתולה הצולעת" אמרו.

"מזל שלא נתנו לה שם, כך שאם תלך ולא תשוב, לא יכאב לנו". אמר אבא.

"די, תפסיק, אל תדבר על זה, הנה היא באה, אל תדברו לידה" אמר תומר, הביט להוריו בעיניים ויצא מהבית. היום סוף סוף פגש משהיא נחמדה, נחמה ואולי מרפא, הוא מאד נרגש. הפרידה מהחברה הראשונה היתה קשה, לקח להם הרבה זמן להגיד שלום ולא להתראות. היא בחרה לעזוב, מצאה אהבה חדשה, מה הוא יכול לעשות. לשכנע אותה לא יכול היה. אין מה לשכנע. דווקא חיכה שתצא מהעברה השני של המערבולת, אבל היא לא יצאה כמצופה.

היא נכנסה דרך החלון, כמו ששאר החתולות נכנסות, הביטה לעברם כיודעת שהם מדברים עליה. שתקה, נחתה על הריצפה בעקמומיות, התפרקה מעט אבל חיברה את כל חלקיה וקמה. היא לא התייחסה למבטים והלכה לאכול. בזמן שאכלה הרגישה את המבטים ששורטים לה את הגב. היא לא תכננה לספר את תכניותיה לאנשים היקרים, שדואגים לה כל כך. היום היא תעשה מעשה. היום היא החליטה. הוא מקסים, היא חשבה, הוא אוהב אותי, טוב הוא לא אמר את זה אבל אני מרגישה. הוא אוהב אותי כפי שאני. ממש לא משנה לו אם רגלי השמאלית תלויה באוויר, ממש לא משנה לו אם רגלי האחוריות ארוכות כשל ארנב. זה יתרון עצום, אני יכולה לעמוד ולראות מגבוה, מה שאחרים לא יכולים. יש לי ביצועים יפים דווקא. ובכלל יש לי חוכמה של חתולה בוגרת שעברה הרבה בחיים.לחתולות אחרות, חיים קלים יש להן.  כל היום מתנקות ומסדרות את הפרווה. משקיעות הון ביופי שלהן אבל בראש אין להן כלום. היא סיימה את הארוחה, הביטה לעבר המשפחה, שכבר התיישבה לראות טלוויזיה, דמעה קטנה נפלה והתנפצה על הרצפה הבית הדהד ורעד, אבל אף אחד לא שמע. היא אמרה שלום בשקט, קפצה על השיש ויצאה אל הלילה. בחוץ חיכה לה החתול הגדול של השכונה. הוא הבטיח לה שיהיה לה טוב.

תומר בדיוק עמד לצאת. הוא ירד במדרגות לכיוון המכונית שלו. חתול גדול עמד בדרכו בתחתית המדרגות. חתול עם מבט מיוחד מלא ביטחון. תומר היה צריך לדלג מעליו כדי להגיע לאוטו. כאשר ישב באוטו, ראה את החתולה הצולעת מדדה ויורדת במדרגות, מאושרת. הוא יצא, ניגש אליה וליטף אותה. היא הביטה בו ואמרה שלום בשקט. תומר החזיק לה את הסנטר בעדינות, סידר לה את הפרווה, לחש לה כמה מילות חיבה ושיחרר אותה. הצולעת עמדה כמעה לידו ואחר רצה לעבר ההוא שחיכה לה. תומר הביט אחריה והרהר במה שרואות עיניו. הם לא התעכבו הרבה. החתול הגדול אפילו לא הביט לעברה ולא הראה סימני שמחה אלא הסתובב מיד עם הגיעה והחל לרוץ לעבר הגבעה מול הבית. והיא, קיפצה בחוסר איזון מערר רחמים, אחריו וניסתה להשיגו. תומר רצה לקרוא לעברה, אבל פעם ראשונה לא יכול היה לקרוא לה בשם, משום שלא היה לה שם עד אותו הרגע. תמיד קראו לה "הצולעת". יכול להיות שהיא הרגישה שהיא לא שייכת לבית הזה עד הסוף. אפילו שם לא נתנו לה במשך חצי שנה. ותומר עמד, עדין לא נכנס לאוטו, ניסה לפרש לעצמו מה הוא רואה. גם הצולעת עצרה קצת לנוח ולהביט אחורה כדי לראות ממה היא נפרדת. לתומר היה נדמה שהיא החזיקה מזוודה קטנה. יכול להיות שהיא לקחה את חפציה? שאל את עצמו. את העכבר הקטן שקנה לה בשבוע הראשון לבואה, קצת אוכל לדרך, את הכרית הקטנה שהיתה ישנה עליה. לתומר היתה הרגשה שזו הפעם האחרונה שהוא רואה אותה. הוא שרק לה, ועשה לה כמה "פסס". היא שמעה את הפסס… הסתובבה שוב, עשתה בעיניה תנועה של "מה אני אעשה, אני אוהבת אותו". ונעלמה בחושך של הגבעה. תומר חזר הביתה.

בבית אבא עמד ליד המקרר ידו האחת נשענה על הדופן כאילו קבע פגישה והוא ממתין למשהו שיקפוץ לו מהמקרר. הוא חיפש משהו מתוק לאכול. הוא הרים את עיניו וראה את תומר נכנס הביתה. "או, הנה המתוק שלי. זה היה קצר, לא היית צריך לנסוע לאיזה מקום? מדוע נפולים פניך?"

"היא הלכה".

"מה, זו החדשה, הלכה?

"לא, מה פתאום,"

"אז מי?"

"הצולעת"

"אה, אל דאגה, היא תחזור".

"היא לא, ראיתי אותה הולכת עם חתול גדול, כנראה שמצאה לה אהבה".

אביו הביט לתוך עיניו של בנו ורצה להגיד משהו חכם. הבן שהרגיש שזה עומד לצאת לו מהפה, הרים את ידו בתנועת "משמרות הזהב" של בית הספר היסודי וכל כולו התחנן שלא יביא לו עתה איזה משפט חכם מהסוג של "אמרתי לך כבר…וגו'".

"בסדר בסדר, הבנתי". החזיר לו אביו וחזר לחקור את המקרר.

מודעות פרסומת