בועז דרומי, הגנן המשורר, העמק זורם לו בוורידים

שובך

אדם כפרי וכלבו

את אשר מתחולל בָּסֶפֶר
הוא משתוקק לדעת ולרחף עימו                                                                                                      ולגמוע מבין דפיו זמנים ועולמות שהיו ואינם.                                                                                     כל שחר ובוקר, עם הקפה לצידו                                                                                            הוא צולל לזמן אחר ומאבד באהבה את העכשיו.

ובחוץ שחר צונן וחרישי                                                                                                                       וכבר סיים את פרקו ויוצא לשדות עם כלבו שיקרא.                                                                                                    שיקרא ? וכי כלב קורא ?                                                                                                                                     כן ודאי, וכי למה לא, גם אם בדרך אחרת,                                                                                     בִּינָת הטבע שיש  לכבד, הרי ניתנה לכולם.                                                                                             והנה ככל העולם                                                                                                                       איש כפרי וכלב, קוראים שניהם ומדברים ביניהם כפלא                                                                                                        קצת בשפתו אליו, קצת בשפתו משיב הוא,                                                                                        ובאותה חיבה מופגנת,                                                                                                                וזה המון ויפה לטוב שבְּינָם.

ואז בשדות, שעת הספר מתחדשת,                                                                                           והפעם ספר החיה.                                                                                                                היא קוראת בו זמנים ועולמות,                                                                                                       לא בעיניה כמובן, עיניה נועדו לָדרך,                                                                                         היא קוראת בחוטמה את כל שהתרחש כאן בלילה,                                                                            זה מעניין אותה כפי שאני התעניינתי קודם עם קפה,                                                                               והתרחש כאן רבות.                                                                                                           היא קוראת אצל קוץ ונדרכת,                                                                                                 ממשיכה לעץ, לומדת ומקשקשת בזנבה,                                                                                                  היא מריחה ומבינה מאותיות קטנות או גדולות,                                                                                  כלל לא משנה לה,                                                                                                                          אם עצר כאן דורבן או תן, אם חלפו כאן חזירה וגוריה,                                                                          היא קוראת הכל בחוטמה החיה,                                                                                                ומבינה ומבשרת לי בזנבה ומתרגשת                                                                                                            את מה שלמדה בקלוּת כָּרגע                                                                                                   ולא אדע לעולם.

אלו הם אדם כפרי וכלבו,                                                                                                             שני חברי אמת בדרכם האחרת,                                                                                           שניהם לומדים בשקיקה עולם מרתק עם שחר ובוקר,                                                                                   עיניים וחוטם לקרוא, וראש שאוסף,                                                                                                     ודעת להם, ודעה.

בֹּעָז דרומי

כלוב הציפורים של סבא

 לנכדָי המתוקים, יִפְתַּח ואוּרִי.

 

כלוב הציפורים הגדול בקצה הגינה של סבא

ונחל קט זורם בו.

וציפורים קטנות וגדולות, מתרוצצות ומעופפות בחללו הגדול

ביצים חבויות בעפר ובקינן,

עלי הפילודנדרון הגדולים חוֹסים על סודם,

כלוב גן-עדן של סבא.

 

ושלוש יונים יש בו, עומדות בקצה, בקצה

צופות בלהקות היונים הממלאות את השמיים.

להקות ברפת

להקות בלול

להקות יונים חופשיות, נהדרות במעופן

ורק היונים של סבא

לא עפות למרחקים

לא יודעות שדות, צמרות ושמיים.

 

למה סבא, למה היונים שלך בכלוב סגורות ? שואלים נֵכָדַי השניים .

 

כי היום הן יונים

ואך אתמול לא,

אתמול הן היו גוזלים אבודים בפלומה,

כנפיים שבורות,

בפיו של חתול אורב תחת קן לשנייה אחרונה,

אתמול.

וסבא אסף אותם מאובדנם, האכיל וטיפל ודאג

עד שהעלו נוצות על גֵּוַון

אֵבְרוֹתֵּיהם היפות, רגליים טופפות, לב גאה בהֵמְיַיתָּן

וכאלה היו ליונים בכלוב גן עדן

של סבא.

 

וזו כבר לא תעוף לעולם

וזה שב וחוזר לביתו  היחיד שידע

וזה מהסס לכאן או לשם

והחתול ממתין דרוך,

סכנה !

 

שלוש יונים היום, גוזלים שאתמול המזל הטוב נגע בהם

והן זכו בחיים בלי לדעת שנפל בחלקן,

בלי לדעת.

והיום אתם קטנים נכדי המתוקים

לא תבינו מזל מה הוא וטוב שכך.

אך במחר שלכם תבינו גם תבינו

להשתדל לחלשים,

וזה סיפור שסיפרתי לכם אורי ויפתח,

על ציפורים נהדרות ועל חיים,

בכלוב גן-עדן של סבא. 

מודעות פרסומת